ספרים מחרמנים
להלן מאמר העוסק ברשימה של ספרים מחרמנים ופורסם היום בבלוג שלי. בזימה, פיש דה גן יוצא לי להסתובב הרבה בעולם ותמיד אומרים לי שהישראלים הם עם חרמן. כשאני מדבר בצ'ט עם בחורות ישראליות שחיות מעבר Kים הן תמיד אומרות לי שהדבר שהן הכי מתגעגעות אליו הוא החרמנות של הישראלים. וחוץ מזה אנחנו עם הספר (נו טוב, כך אומרים או שאנחנו רוצים להאמין). האם יש קשר בין שני הדברים ? אולי.. והפעם הספרים המחרמנים ביותר שיצא לי לקרוא. בטח שכחתי כמה, אז אשמח אם תוסיפו לרשימה. אז אם בעלך במילואים ואת חרמנית, קחי איזה ספר טוב מהרשימה ולא תרגישי בחסרונו (רק דאגי שמלאי הסוללות שלך מלא). ואתה ? נו טוב אתה בין כה וכה תהיה חרמן בין במילואים, אז ספר טוב גם לך לא יזיק. 1. המשחקים של ג'ראלד: סטפן קינג אולי לא במיטבו בספר הזה (יש לו מוצלחים יותר) אבל אם תקראו את הכריכה האחורית, אני מבטיח לכם שתרגישו רטיבות. תארו לעצמכם בקתה חשוכה, באמצע יער מבודד לחלוטין. זוג מסתגר בבקתה. הבעל אוהב לקשור את אשתו באזיקים למיטה. בדרך כלל היא משתפת פעולה, אך הפעם החיוך שלו מעצבן אותה. היא נותנת לו בעיטה לחזה והוא מת על המקום, מותיר אותה כפותה למיטה. זה בסדר, לא הרסתי לכן את הסיפור. זאת ההתחלה. הסיפור הוא על המחשבות, זיכרונות, הפחדים והמעשים שלה מרגע זה. מחרמן ומותח. 2. חיסול בפסגה: טרווניאן המשובח במלוא הדרו. בשנות השמונים היה אפילו סרט (גרוע) על פי ספר זה בכיכובו של קלינט איסטווד (אך בסרט עצמו לא היה דבר מחרמן). הספר עוסק בג'ונתן המלוק, פרופסור לאמנות, אספן אמנות, מטפס הרים ו.. מחסל שכיר. שרמנטי, כובש וקר מזג. הספר מלא תיאורים עסיסיים כמו בסצינה בה המלוק עורך תשאול ביטחוני תוך כדי זיון, או כאשר שכנתו הבתולה המנסה לפתתו חושפת את עצמה לפניה, או תיאורי זימה של זיונים בהרים עם מדריכת טיפוס אינדיאנית. טרווניאן לא חוסך אנחות, קריאות הנאה או תיאורים זימתיים אשר מתירים הרבה מקום לדמיון. ספר הריגול הראשון שהעמיד לי יותר מפלייבוי. 3. שבט דוב המערות וספרי ההמשך (עמק הסוסים, ציידי הממותות וערבות המעבר): את אוואל ג'ין אזכור רק בגלל סדרת הספרים הללו, למרות שעליי להודות שראיתי את הסרט בכיכובה של דאריל האנה (כבוד) לפני שקראתי את הספר. הסדרה נהיית יותר ויותר כחולה עם התקדמות הספרים (מה שרומז אולי שהסופרת נהייתה יותר ויותר מיוחמת). עיילה השונה משאר חברי שבטה מנסה לשרוד, מחפשת אהבה (ומוצאת), בעולם עתיק וקדמון אשר נותן דרור לדמיוני וכל אשר אני מצליח לחשוב עליו הוא לזיין כמו אריה חופשי ופראי בטבע.. אה, גם תיאורים כאלו יששם. לפמניסטיות חרמניות ואוהבי נשיונל גיאוגרפיק. 4. לוליטה: ותסלחו לי על הפלצנות ועל חוסר המקוריות אבל ולאדימיר נאבוקוב כתב את הרומן גדול ביותר של המאה העשרים. להזכירכם, הספר יצא לאור ב- 1955 בצרפת כי בארה"ב השמרנית פשוט חששו לפרסם אותו. הסיפור על הומברט הסוטה המבוגר אשר מתאהב בלוליטה הקטנה, כתוב כל כך יפה, כל חם, כל כך מחרמן. ככל שהומברט נגעל מעצמו יותר ויותר הסיפור נהיה מחרמן עוד יותר. האם באמת צריך להוסיף על לוליטה ? 6. סיפורה של O: ויאמר לי משהו מפורום ה-בדסמ שאינו מכיר, קרא או לפחות שמע על יצירת המופת, התנך של ה-בדסמ מאת פאולינה ריאגה (מקווה שתרגמתי את שמה נכונה). וכן, אני יודע שיש ויאמרו שסיפורי המרקיז הם אולי התנ"ך האמיתי. סיפורה של O מתאר בצורה שנונה ומחרמנת את סיפורה של צעירה אשר נכנסת לעולם הבדסמ ומוכיחה את אהבה בצורה של השפלות, כאב וכניעה מוחלטת. ספר חובה לכל מי שתהה, שאל ורצה להבין או שסיפורי בדסמ סתם מחרמנים אותו כאשר הם מוצגים כיצירה ספרותית אמיתית. 7. המאהב. שוב אודה, בימים בהם מלדתי לבגרות בספרות, שכרנו ידידה ואני את הסרט הזה (ואת הזקן והים) במקום לקרוא את הספר. קבוצת הלימוד הזאת נגמרה בקטע בו יהורם גאון מנשק את חברתו של דפי ומתחיל שם משהו קצת מעניין. הבחורה איתה למדתי פשוט הניחה את ידה על רגלי ומפה לשם ספרים התעופפו לכל רגע, שולחן הסלון מצא ייעוד אחר, ומחברת הלימוד שלי נכתמה במעט זרע (השאר מצא את דרכו לכיוונים אחרים). הספר עצמו, מחרמן לא פחות (אם רק מצליחים לסנן את השטויות הרגילות של אב יהושע). הנושאים בספר הם רציניים, אבל התיאורים המיניים לא עזבו אותי עד אחרי הצבא... אגב, בבגרות עצמה קבלתי 87, אבל בשאלה החופשית דווקא עניתי על בעל הזבוב... לא היה שם שום דבר מחרמן. בעצם לא היו שם בנות, מה שאפשר לי להתרכז בחומר. 8. התנך: אהההה, הספר המחרמן האולטימטיבי, ויש בו הכל. פיתויים גופניים, פיתויי מזון, בגידות, העדפת אשת אחר על פני אשתך שלך, אוננויות, יחסים בתוך המשפחה, רמיזות ליחסים הומוסקסואליים (וייסלח לי הרב עובדיה על שאני פוגע בנעים זמירות ישראל), זנות ופריצות.. והכל תחת המעטה הבלתי מובן של ספר קודש. אולי המשמעות שרוצים להקנות לתוכן מעט מוגזמת מדי בעיני, אך הסופר ידע בהחלט מה מחרמן כל אישה ואדם והשכיל להכניס את הכל לספר אחד שאפילו יותר קצר מ"זה" של סטפן קינג. את המאמר המלא (ומאמרים נוספים) ניתן למצוא בבלוג (לינק מצורף) בזימה, פיש דה גן
להלן מאמר העוסק ברשימה של ספרים מחרמנים ופורסם היום בבלוג שלי. בזימה, פיש דה גן יוצא לי להסתובב הרבה בעולם ותמיד אומרים לי שהישראלים הם עם חרמן. כשאני מדבר בצ'ט עם בחורות ישראליות שחיות מעבר Kים הן תמיד אומרות לי שהדבר שהן הכי מתגעגעות אליו הוא החרמנות של הישראלים. וחוץ מזה אנחנו עם הספר (נו טוב, כך אומרים או שאנחנו רוצים להאמין). האם יש קשר בין שני הדברים ? אולי.. והפעם הספרים המחרמנים ביותר שיצא לי לקרוא. בטח שכחתי כמה, אז אשמח אם תוסיפו לרשימה. אז אם בעלך במילואים ואת חרמנית, קחי איזה ספר טוב מהרשימה ולא תרגישי בחסרונו (רק דאגי שמלאי הסוללות שלך מלא). ואתה ? נו טוב אתה בין כה וכה תהיה חרמן בין במילואים, אז ספר טוב גם לך לא יזיק. 1. המשחקים של ג'ראלד: סטפן קינג אולי לא במיטבו בספר הזה (יש לו מוצלחים יותר) אבל אם תקראו את הכריכה האחורית, אני מבטיח לכם שתרגישו רטיבות. תארו לעצמכם בקתה חשוכה, באמצע יער מבודד לחלוטין. זוג מסתגר בבקתה. הבעל אוהב לקשור את אשתו באזיקים למיטה. בדרך כלל היא משתפת פעולה, אך הפעם החיוך שלו מעצבן אותה. היא נותנת לו בעיטה לחזה והוא מת על המקום, מותיר אותה כפותה למיטה. זה בסדר, לא הרסתי לכן את הסיפור. זאת ההתחלה. הסיפור הוא על המחשבות, זיכרונות, הפחדים והמעשים שלה מרגע זה. מחרמן ומותח. 2. חיסול בפסגה: טרווניאן המשובח במלוא הדרו. בשנות השמונים היה אפילו סרט (גרוע) על פי ספר זה בכיכובו של קלינט איסטווד (אך בסרט עצמו לא היה דבר מחרמן). הספר עוסק בג'ונתן המלוק, פרופסור לאמנות, אספן אמנות, מטפס הרים ו.. מחסל שכיר. שרמנטי, כובש וקר מזג. הספר מלא תיאורים עסיסיים כמו בסצינה בה המלוק עורך תשאול ביטחוני תוך כדי זיון, או כאשר שכנתו הבתולה המנסה לפתתו חושפת את עצמה לפניה, או תיאורי זימה של זיונים בהרים עם מדריכת טיפוס אינדיאנית. טרווניאן לא חוסך אנחות, קריאות הנאה או תיאורים זימתיים אשר מתירים הרבה מקום לדמיון. ספר הריגול הראשון שהעמיד לי יותר מפלייבוי. 3. שבט דוב המערות וספרי ההמשך (עמק הסוסים, ציידי הממותות וערבות המעבר): את אוואל ג'ין אזכור רק בגלל סדרת הספרים הללו, למרות שעליי להודות שראיתי את הסרט בכיכובה של דאריל האנה (כבוד) לפני שקראתי את הספר. הסדרה נהיית יותר ויותר כחולה עם התקדמות הספרים (מה שרומז אולי שהסופרת נהייתה יותר ויותר מיוחמת). עיילה השונה משאר חברי שבטה מנסה לשרוד, מחפשת אהבה (ומוצאת), בעולם עתיק וקדמון אשר נותן דרור לדמיוני וכל אשר אני מצליח לחשוב עליו הוא לזיין כמו אריה חופשי ופראי בטבע.. אה, גם תיאורים כאלו יששם. לפמניסטיות חרמניות ואוהבי נשיונל גיאוגרפיק. 4. לוליטה: ותסלחו לי על הפלצנות ועל חוסר המקוריות אבל ולאדימיר נאבוקוב כתב את הרומן גדול ביותר של המאה העשרים. להזכירכם, הספר יצא לאור ב- 1955 בצרפת כי בארה"ב השמרנית פשוט חששו לפרסם אותו. הסיפור על הומברט הסוטה המבוגר אשר מתאהב בלוליטה הקטנה, כתוב כל כך יפה, כל חם, כל כך מחרמן. ככל שהומברט נגעל מעצמו יותר ויותר הסיפור נהיה מחרמן עוד יותר. האם באמת צריך להוסיף על לוליטה ? 6. סיפורה של O: ויאמר לי משהו מפורום ה-בדסמ שאינו מכיר, קרא או לפחות שמע על יצירת המופת, התנך של ה-בדסמ מאת פאולינה ריאגה (מקווה שתרגמתי את שמה נכונה). וכן, אני יודע שיש ויאמרו שסיפורי המרקיז הם אולי התנ"ך האמיתי. סיפורה של O מתאר בצורה שנונה ומחרמנת את סיפורה של צעירה אשר נכנסת לעולם הבדסמ ומוכיחה את אהבה בצורה של השפלות, כאב וכניעה מוחלטת. ספר חובה לכל מי שתהה, שאל ורצה להבין או שסיפורי בדסמ סתם מחרמנים אותו כאשר הם מוצגים כיצירה ספרותית אמיתית. 7. המאהב. שוב אודה, בימים בהם מלדתי לבגרות בספרות, שכרנו ידידה ואני את הסרט הזה (ואת הזקן והים) במקום לקרוא את הספר. קבוצת הלימוד הזאת נגמרה בקטע בו יהורם גאון מנשק את חברתו של דפי ומתחיל שם משהו קצת מעניין. הבחורה איתה למדתי פשוט הניחה את ידה על רגלי ומפה לשם ספרים התעופפו לכל רגע, שולחן הסלון מצא ייעוד אחר, ומחברת הלימוד שלי נכתמה במעט זרע (השאר מצא את דרכו לכיוונים אחרים). הספר עצמו, מחרמן לא פחות (אם רק מצליחים לסנן את השטויות הרגילות של אב יהושע). הנושאים בספר הם רציניים, אבל התיאורים המיניים לא עזבו אותי עד אחרי הצבא... אגב, בבגרות עצמה קבלתי 87, אבל בשאלה החופשית דווקא עניתי על בעל הזבוב... לא היה שם שום דבר מחרמן. בעצם לא היו שם בנות, מה שאפשר לי להתרכז בחומר. 8. התנך: אהההה, הספר המחרמן האולטימטיבי, ויש בו הכל. פיתויים גופניים, פיתויי מזון, בגידות, העדפת אשת אחר על פני אשתך שלך, אוננויות, יחסים בתוך המשפחה, רמיזות ליחסים הומוסקסואליים (וייסלח לי הרב עובדיה על שאני פוגע בנעים זמירות ישראל), זנות ופריצות.. והכל תחת המעטה הבלתי מובן של ספר קודש. אולי המשמעות שרוצים להקנות לתוכן מעט מוגזמת מדי בעיני, אך הסופר ידע בהחלט מה מחרמן כל אישה ואדם והשכיל להכניס את הכל לספר אחד שאפילו יותר קצר מ"זה" של סטפן קינג. את המאמר המלא (ומאמרים נוספים) ניתן למצוא בבלוג (לינק מצורף) בזימה, פיש דה גן