../images/Emo63.gif פרק ראשון בספר.
מיתוך אתר "כנפיים" של מט"ח, הפרק הראשון בספר "רדווֹל"- בראיין ג'ייקס. באנגלית "רדוול"= חומה אדומה (החומה של מנזר רדוול בספר).
מתייָאס נראה מגוחך בהליכתו המתנודדת לאורך אכסדרת העמודים, בסנדליו הגדולים המקישים פליפּ-פלוֹפּ, ובזנבו המציץ מתחת לקפלים הרפויים של גלימת פרח הנזירים, הגדולה ממידותיו. הוא עצר כדי להביט למעלה אל השמים הכחולים, הנקיים מענן, נחבט בסנדליו העצומים ומעד. אגוזי לוז התפזרו לכל עבר על פני העשב מתוך סלסלת הסוּף שהחזיק בידו. מתייָאס לא הצליח להיעצר והתגלגל, ראש על זנב וזנב על ראש. -- בּוּמְס! -- העכבר הצעיר פלט ציוץ מפוחד. הוא שפשף קלות את אפו הסולד הלח, וסקר את סביבותיו לראות איפה נעצר: בדיוק לרגליו של אב המנזר מורטימר! -- מיד התאמץ להתרומם על ארבע, ניסה לאסוף בחיפזון את האגוזים חזרה אל תוך הסל, ופלט דברי התנצלות מבולבלים, כשהוא מתחמק ממבטו הנוקב של העכבר הזקן. -- "אהה... סליחה, אבי הנכבד. אני נתקלתי, תָּ'מֵבין. דרכתי, אבי, על הכְּלימָה, אני מלא גְלימָה. אל אלוהים, אני מתכוון..." -- אב המנזר מורטימר מצמץ והעיף מבט רציני מעל למשקפיו. שוב מתייאס. איזה מין עכברון ליצן הוא זה. רק לא מזמן, כשהדליק את הנרות, חרך את שפמותיו של האח הזקן מתושלח. -- מבטו הקפדני של העכבר הזקן התרכך. הוא הביט בפרח הנזירים הקטן הזוחל על פני הדשא ומתאמץ לתפוס בכפותיו את אגוזי הלוז החלקלקים, המתחמקים כאילו, ובורחים ממנו. אב המנזר מורטימר טלטל בחומרה את ראשו הזקן המאפיר, אבל ניסה להסתיר חיוך, התכופף ועזר לעכבר הצעיר לאסוף את האגוזים. -- "אוֹה, מתייאס, מתייאס, בני," אמר בקול עייף. מתי כבר תלמד להתייחס לחיים ביתר מתינות? מתי תלמד ללכת בנחת, ברוח נמוכה? איך אתה מצפה להתקבל ביום מן הימים כחבר מן המניין במסדר עכברֵי רדווֹל, כשאתה מתרוצץ תמיד לכל עבר, מחייך כולך משפם עד זנב כמו ארנב מטורף?" -- מתייאס זרק את האגוז האחרון לתוך הסל, עמד נבוך ודשדש בסנדליו בעשב. איך יוכל לומר בקול רם את מה שהוא חש בלבו? -- אב המנזר הניח את כפתו על כתפו של מתייאס, וחש בכיסופיו הנסתרים של העכבר הצעיר. שנים רבות הנהיג הזקן בחוכמה את מנזר רדווֹל, והכיר היטב את הטבע העכברי. הוא הוריד את מבטו המחייך אל חניכו, ואמר לו בחיבה: "בוא אתי, מתייאס. הגיע הזמן לשוחח קצת." -- קיכלי סקרן שישב על ענף עץ אגס מסוקס, הביט בשתי הדמויות העושות את דרכן בצעד מתון לעבר האולם הגדול, האחד לבוש בחום הירוק של המסדר, והשני עטוף גלימת פרחי נזירים ירוקה, בהירה יותר. הם שוחחו בכובד ראש ובקול נמוך. איזו ציפור פקחית אני, הרהר הקיכלי, ונחת על הסל שנעזב. רמאים! בסל היו רק אגוזים קשים, נעולים בתוך קליפותיהם. הוא השמיע כמה צלילים עליזים מתוך הלחן המתנגן של שיר הקיץ שלו, פסע לעבר חומות המנזר לחפש חלזונות, והעמיד פנים של אדישות, שמא הבחינה ציפור אחרת בטעותו הטיפשית. -- היה קריר באולם הגדול. אור שמש זרם בקרניים אלכסוניות, בכל צבעי הקשת, מבעד לחלונות הוויטראז' הצבעוני, הצרים והגבוהים. מיליוני גרגרי אבק ססגוניים רקדו במערבולת, כששני העכברים צעדו על רצפת האבן העתיקה. אב המנזר עצר לפני הקיר המכוסה בשטיח ארוך. היה זה מקור גאוותה ושמחתה של רדווֹל. את החלק העתיק ארגו מייסדי המנזר, אבל כל דור שבא אחריהם הוסיף לו את חלקו; וכך היה השטיח לא רק אוצר שאין שווה לו, אלא גם סיפור תולדותיו של מנזר רדווֹל, מאז ראשית היווסדו. -- אב המנזר בחן את ההתפעלות שהביעו עיניו של מתייאס, ושאל אותו שאלה, שאת התשובה עליה ידע העכבר הזקן והחכם מראש: "במה אתה מביט, בני?" -- מתייאס הצביע על הדמות הארוגה בשטיח. הייתה זאת דמות של עכבר גיבור למראה, ועל פניו היפים חיוך שאין בו פחד. לבוש שריון, נשען נינוח על חרבו המרשימה, ומאחוריו שועלים, חתולי בר, ומיני שרצים נמלטים בפחד. העכבר הצעיר הביט בו בהערצה. -- "אוה, אבי," נאנח מתייאס. "אילו רק יכולתי להיות כמו מרטין הלוחם. הוא היה העכבר הכי אמיץ והכי נועז מכל העכברים שחיו אי פעם!" -- אב המנזר התיישב לאטו על רצפת האבן הקרירה, והשעין את גבו אל הקיר. -- "הקשב למה שאומר לך, מתייאס. אתה היית לי כמו בן מאז שבאת לראשונה אל שער המנזר, עכבר יער שהתייתם, וביקשת שנכניס אותך אלינו. בוא, שב לידי, ואני אנסה להסביר לך משהו על המסדר שלנו. -- "אנחנו עכברים של שלום. אוֹה, אני יודע שמרטין היה עכבר לוחם, אבל אלה היו ימים פרועים, שהצריכו כוח. כוח של אלוף כמו מרטין. הוא הגיע הנה בעיצומו של חורף, כשהאבות המייסדים של המנזר הותקפו על ידי המוני שועלים, שרצים, וחתולת בר ענקית. לבדו עמד מול האויב, לוחם כה נועז היה מרטין, וגירש את כולם ללא רחמים, הרחק ממוֹספלאוּאר. כל הקרב כולו נלחם מרטין כנגד כוחות אדירים, יחיד מול רבים. הוא יצא מנצח לאחר שהרג את חתולת הבר בחרבו העתיקה, החרב שהפכה למפורסמת על פני כל הארץ. אבל בקרב האחרון העקוב מדם, נפצע מרטין פצעים אנושים. הוא שכב פצוע בשלג עד שעכברי רדוול מצאו אותו. הם החזירו אותו למנזר וטיפלו בפצעיו עד שכוחותיו חזרו אליו. -- "ואז, דומה שקרה לו משהו. משהו ששינה אותו ואפשר לקרוא לו נֵס עכברי. מרטין חדל להיות לוחם, ותלה את חרבו. זה היה הרגע שבו גילה המסדר את ייעודו. כל העכברים נדרו נדר, לא לפגוע לעולם בשום יצור חי, אלא אם כן יהיה זה אויב אלים שיבקש לפגוע במסדר שלנו. הם נדרו לרפא חולים, לטפל בנפגעים, להגיש עזרה לאומללים ולעניים. כך נכתב, ומאז נוהגים כך דורות רבים של המין העכברי. -- "כיום אנחנו חברה הזוכה להוקרה ולהערכה רבה. כל בעלי החיים, בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, גם במקומות מרוחקים ביותר ממוֹספלאוּאר, מתייחסים אלינו בכבוד. אפילו חיות טרף אינן פוגעות בעכברים הלבושים בגלימת המסדר שלנו. הן יודעות שאנחנו באים לרפא ולהגיש עזרה. חוק בלתי כתוב הוא, שעכברי רדוול יכולים ללכת לכל מקום, לעבור בכל הארץ, מבלי להיפגע. עלינו להיות נאמנים תמיד לאורח החיים הזה. זוהי דרכנו, אלה חיינו." -- ככל שהוסיף לדבר, כן הלך קולו וגבר, הלך ונעשה חגיגי. למראה מבטו המחמיר, ישב מתייאס כנוע כולו. אב המנזר מורטימר הזדקף, והניח את כפתו המקומטת הזקנה בעדינות על הראש הקטן, בדיוק בין האוזניים הקטיפתיות, שעכשיו צנחו מרוב בושה. -- שוב התרכך לבו של אב המנזר למראה העכבר הקטן. "מתייאס המסכן, אבוי לחלומותיך. ימי הלוחמים חלפו, בני. אנחנו חיים בזמנים של שלום, תודה לאל, ועליך לחשוב רק על דבר אחד: איך לציית לי, לאב המנזר שלך, ולעשות רק מה שמצווים עליך לעשות. בעוד שנים רבות, כשאני כבר אסתלק מזמן מן העולם, עוד תיזכר ביום הזה, ותברך את זכרי, כי אז כבר תהיה חבר מן המניין במסדר רדוול. בוא, ידידי הצעיר, התעודד; הרי עכשיו הקיץ של הוורד המאוחר. לפנינו עוד ימים רבים של שמש חמימה. חזור וקח את סל האגוזים שלך. הלילה עלינו לשמוח בנשף הגדול, בחגיגת יובל הזהב שלי: חמישים עונות עברו מאז התמניתי לתפקיד אב המנזר. ואחרי שתביא את האגוזים למטבח, חזור אלי. יש לי משימה חשובה בשבילך. כן, אני הלא צריך כמה דגים יפים לארוחת החג. הבא אתך חכה והגד לאח אַלְף שעליו לקחת אותך אתו לדוג בסירה הקטנה. זה מה שעכברים צעירים אוהבים, נכון? מי יודע, אולי תצליחו לדוג דג טרוטה יפה או אולי אפילו דג גדול טורף! רוץ, קטנטני!" -- אושר מילא את מתייאס, מהזנב עד השפם. הוא השתחווה בזריזות לאב המנזר, והסתלק בגרירת רגליים. אב המנזר הביט בו בלכתו, על שפתיו חיוך טוב לב. שובב קטן, צריך לדבר עם המחסנאי, אולי אפשר למצוא סנדלים שיתאימו לרגליו של מתייאס. לא פלא שהעכבר הקטן מועד ונופל כל הזמן.
