Dia Leoghann
New member
ספר חדש בעבר' - 21 השעורים של מרלין
ביום חמישי, בסיור קצר בתל-אביב, נכנסתי לחנות סטימצקי ברחוב דיזינגוף והעברתי בה את חצי השעה שהיתה לי לפני תחילתו של סרט קולנוע אליו התכוונתי ללכת. בשיטוטי בחנות הגעתי גם לאותו מדף (מפוקפק בעיני) של ניו-אייג' וכדומה, והנה חשכו עיני. על אחד המדפים עמדו בגאון ארבעה עותקים חדשים של "21 השיעורים של מרלין – הקורס המלא בתורת הדרואידיזם הקלטי". לא רק שהספר הגיע לישראל, הוא אפילו תורגם לעברית. כמו כן ידוע לי שהספר הופץ בארץ בשפה הרוסית כבר לפני כמה שנים. הספר "21 השעורים של מרלין" נכתב ב-1992 ע"י דאגלס מונרו, ויצא בהוצאת לוולין המפורסמת. בתוך שנה מיום הוצאתו הפך הספר לרב המכר הגדול ביותר בכל הזמנים בנושא דרואידיות והדת הקלטית. הבעיה היא שהוא גם הספר הגרוע ביותר בתחום. למרות שכבר כתבתי ביקורת קשה על הספר בעבר (שהוצגה בפורום פגאניות בישראל שבתפוז), החלטתי לעשות זאת שוב וזאת משום שברור לי שהספר יהפוך במהרה לרב מכר היסטרי כאן בארץ. 21 השיעורים הוא ספר פנטזיה מצוין שראוי לו לעמוד לצידו של "ערפילי אבלון" של בראדלי. המערכת המאגית שהוא מציג היא עקבית ומפותחת ובהחלט יכולה להשפיע [למרות שדוברי וולשית אומרים שהלחשים (המופיעים בספר בשפה הוולשית) כתובים בצורה שאינה נכונה ואינה הגיונית] זאת בתנאי שתצליחו להשיג פרחי דלעת באוקטובר או לשתות אבסינת' (משקה מר מלענה שחוקיותו שנויה במחלוקת ונאסר בכמה ממדינות ארה"ב). הדבר המפריע לי ביותר בספר הוא שקוראיו התמימים עלולים לקבל את התורה המוצגת בו כתורה דרואידית קדומה "אמיתית". מונרו לא חוסך בנסיונות להטעות את קוראיו בכך שהוא מפנה אותם ללא הרף, ומצטט מתוך, "ספר הפרילט" (The Book of Pheryllt), אותו הוא מציג כחלק משלישיית ספרים הכוללת גם את "The Gorchan of Maeldrew" ו-"שירת עצי היער". מה שמונרו אינו אומר הוא ששלושת הספרים הללו הינם זיופים שנכתבו על ידי "הדרואיד הרומנטי"* יולו מורגאנוג. כמו כן מונרו מציג את הדת הדרואידית כדת שוביניסטית או אפילו מיסוגניסטית (שונאת נשים), וכיוון שהוא חוזר ומציג את מקורות ספרו כטקסט דתי אמיתי אני חש צורך לחדד ולהדגים את חוסר העקביות והבעיתיות העולה מתוך דפי הספר. בהמשך הודעה זו אני אפנה את הקוראים המעוניינים לעמודים בספר, אך הספר שנמצא ברשותי הוא הספר בגרסתו האנגלית ולא הספר המתורגם. ראשית כל עולה מן הספר חוסר דיוק הסטורי רב. בעמוד 5 כותב מונרו (להלן מ') ששנת 400 לפנה"ס מציינת את תחילתה המסורתית של הדרואידיות באירופה. מחקרים שנעשו כבר לפני עשרות שנים הראו שהקלטים הגיעו לאירלנד בסביבות 1000 לפנה"ס ובעת הגיעם היתה הדרואידיות כבר מבוססת בתור הדת המאחדת שבטים אלו. בעמוד 6 אומר מ' שהמילה "Druid" פירושה "איש האלון" בשפות רבות, ושהקידומת "Dru" פירושה 'אלון', המלך הזכרי של כל העצים. למעשה זוהי שרשרת ארוכה של טעויות. המילה dru פירושה 'אמת', ולכן Druid הוא "יודע האמת". מעבר לכך, האלון בספרות ובמיתוס הקלטי מופיע גם כזכר וגם כנקבה, ואלון השני היה עץ מקודש לאלה בריגיד. הקלטים קידשו עצים רבים – האלון היה קדוש בעיקר לדרואידים בגאליה (צרפת), ואילו בבריטניה עץ הטקסוס היה קדוש יותר, ובאירלנד היה זה העוזרר. מ' טוען ללא הרף שאנגלסי היה אי של דרואידים גברים ואילו אבאלון היה אי של דרואידיות, אולם הוא סותר את טענותיו בהביאו ציטוט של הרומאי טקיטוס שצפה בטבח הדרואידים באנגלסי ב-61 לספירה (בעמ' 7): "...בין השורות התרוצצו נשים לבושות שחורים...". אם לנשים היה אסור לשהות על האי, מה הן עשו שם ביום הגנתו?. ההפניה היחידה שיש לנו לקיום אי של נשים בלבד היא בכתביו של הרומאי סטרבו, שם הוא מתאר אי של בתולות באוקיאנוס האטלנטי. בשום מקרה, גם אם דמיוננו מאוד מאוד פורה (או פרוע), האי אבאלון אינו יכול להיות באוקיאנוס האטלנטי. בכמה מקומות בספר טוען מ' שהדרואידיות היא שריד מן הדת האטלנטית. נשאלת השאלה על מה הוא מבסס קביעה נחרצת שכזו... מ' אומר שלאחר הטבח באנגלסי ברחו הדרואידים לאי הסקוטי 'איונה' (עמ' 26), ושם שרדה הדרואידיות במסווה של הכנסיה הקלדונית, אך הוא כנראה שכח שהרומאים מעולם לא נכנסו לאירלנד, ושם שרדה הדרואידיות עוד מאות שנים. מ' כותב בספרו שאותיות האויים (Ogham) שימשו אך ורק ככלי מאגי לעבודת הדרואידים, אולם כל טיול קצר באזור הכפרי באיים הבריטיים יגלה לנו עשרות אבני אויים המציינות גבול בין חלקות וטריטוריות. מ' מספר בהרחבה בספרו על "מנהגים דרואידיים" עתיקים מפסטיבלי העונות ששרדו עד ימינו, ביניהם הנשיקה תחת הדבקון, ושפן חג הפסחא. מ' מתאר את הפסחא (Easter) כחג גאלי עתיק לכבודה של האלה אישתר או אוסתרה. למעשה, Easter הוא חג גרמאני לכבודה של האלה Oestre שהאטריבוטים שלה הם הביצה והשפן, סמלי פריון הקשורים בחגיגות האביב. אישתר, המופיעה למרבה הפלא פעמים רבות בספרו של מ', היא אלה מסופוטמית-כנענית. המנהג של קידוש הדבקון והנשיקה תחתיו מקורו באגדה הסקנדינבית של באלדור. אפילו את עץ חג המולד מיחס מ' לדרואידים (עמ' 12), אך גם מנהג זה מקורו ב"גזע יול" – מנהג גרמאני מובהק. וכל חוסר הדיוק ההסטורי הזה מביא אותנו אל הנושא הבא: הדת הדרואידית. ב-21 השיעורים של מרלין יש מנהג מרגיז "לקבץ" את האלים הקלטים, לפי תפקידים זכריים ונקביים, ל"אלה המשולשת" ול"אל האור והחושך". אולם, לשמחתי, המציאות של האמונה הקלטית הרבה יותר מורכבת וגם הרבה יותר נפלאה. החלוקה של האלים ל"זכר ונקבה" היא ללא ספק השפעה וויקנית גרדנרית, שם כל האלות הן פנים של "האלה" וכל האלים הם פנים של "האל", תפיסה שכלל אינה קיימת באמונה הקלטית (או למעשה, עד כמה שידוע לי, בכל אמונה פוליטאיסטית קדומה). כמעט ארבע-מאות אלים ואלות קלטיים זוהו עד היום על ידי הסטוריונים וארכיאולוגים. לכל שבט היה פנתיאון משלו, פרט אולי לבריגיד ולוך שהיו אלים פן-קלטיים. זה הזמן לציין ששניהם אלי אור ואש, ואף לא אחד משניהם קשור במידה זו או אחרת לחושך, פאסיביות או הירח. כל זה הגיוני מאוד לאור השוואה בין הדת הקלטית לדת ההינדו (שרבים רואים בהן שני צדדים של אותו המטבע), שתיהן (דת הברהמינים ההודית ודת הברהונים הקלטית) דתות הסוגדות לאור ולאש. החגים החשובים ביותר עבור הקלטים נקראו פסטיבלי אש, והארכידרואידים היו אחראים על קיום 'מדורות תמיד' במרכזים דתיים כמו אוסנך וקילדר באירלנד. למעשה אפילו לאחר שהאלה בריגיד הפכה על ידי הנוצרים לסט. בריגיד, הנזירות שלה בקילדר שמרו על אש התמיד שלה. עוד תפיסה מוטעית, שגם היא כנראה נובעת מן הוויקה של שנות ה-50, היא שהשמש היא זכר, והירח והארץ הן נקבות. בשפה הגאלית שמש היא דווקא מילה נקבית (כמו בעברית) והאדמה או הארץ היא דווקא מילה זכרית! דבר נוסף שהפריע לי ב-21 השעורים של מרלין הוא ההשמטה של תפיסת 'הילד האלוהי'. המאבון (divine youth) הוא האנשה של הילדות הקדושה במסורת הקלטית ובעיקר הוולשית. מ' גם משמיט מן התיאולוגיה שלו את הזוג המקודש – המקור למנהג בחירת מלך ומלכת מאי. אבל במחשבה שניה, הוא כנראה עושה את זה כדי לא לסתור את הטענה המגוחכת שהדרואידים התנזרו מנשים וממין (ועל זה בהמשך...). *דרואידים רומנטים – כינוי לאופי מחקר וכתיבה בנושא הדרואידיות שרווח במאה ה-18 וה-19 שהתבסס על פנטזיות אישיות של הכותבים ולא על מחקר אקדמי רציני.
ביום חמישי, בסיור קצר בתל-אביב, נכנסתי לחנות סטימצקי ברחוב דיזינגוף והעברתי בה את חצי השעה שהיתה לי לפני תחילתו של סרט קולנוע אליו התכוונתי ללכת. בשיטוטי בחנות הגעתי גם לאותו מדף (מפוקפק בעיני) של ניו-אייג' וכדומה, והנה חשכו עיני. על אחד המדפים עמדו בגאון ארבעה עותקים חדשים של "21 השיעורים של מרלין – הקורס המלא בתורת הדרואידיזם הקלטי". לא רק שהספר הגיע לישראל, הוא אפילו תורגם לעברית. כמו כן ידוע לי שהספר הופץ בארץ בשפה הרוסית כבר לפני כמה שנים. הספר "21 השעורים של מרלין" נכתב ב-1992 ע"י דאגלס מונרו, ויצא בהוצאת לוולין המפורסמת. בתוך שנה מיום הוצאתו הפך הספר לרב המכר הגדול ביותר בכל הזמנים בנושא דרואידיות והדת הקלטית. הבעיה היא שהוא גם הספר הגרוע ביותר בתחום. למרות שכבר כתבתי ביקורת קשה על הספר בעבר (שהוצגה בפורום פגאניות בישראל שבתפוז), החלטתי לעשות זאת שוב וזאת משום שברור לי שהספר יהפוך במהרה לרב מכר היסטרי כאן בארץ. 21 השיעורים הוא ספר פנטזיה מצוין שראוי לו לעמוד לצידו של "ערפילי אבלון" של בראדלי. המערכת המאגית שהוא מציג היא עקבית ומפותחת ובהחלט יכולה להשפיע [למרות שדוברי וולשית אומרים שהלחשים (המופיעים בספר בשפה הוולשית) כתובים בצורה שאינה נכונה ואינה הגיונית] זאת בתנאי שתצליחו להשיג פרחי דלעת באוקטובר או לשתות אבסינת' (משקה מר מלענה שחוקיותו שנויה במחלוקת ונאסר בכמה ממדינות ארה"ב). הדבר המפריע לי ביותר בספר הוא שקוראיו התמימים עלולים לקבל את התורה המוצגת בו כתורה דרואידית קדומה "אמיתית". מונרו לא חוסך בנסיונות להטעות את קוראיו בכך שהוא מפנה אותם ללא הרף, ומצטט מתוך, "ספר הפרילט" (The Book of Pheryllt), אותו הוא מציג כחלק משלישיית ספרים הכוללת גם את "The Gorchan of Maeldrew" ו-"שירת עצי היער". מה שמונרו אינו אומר הוא ששלושת הספרים הללו הינם זיופים שנכתבו על ידי "הדרואיד הרומנטי"* יולו מורגאנוג. כמו כן מונרו מציג את הדת הדרואידית כדת שוביניסטית או אפילו מיסוגניסטית (שונאת נשים), וכיוון שהוא חוזר ומציג את מקורות ספרו כטקסט דתי אמיתי אני חש צורך לחדד ולהדגים את חוסר העקביות והבעיתיות העולה מתוך דפי הספר. בהמשך הודעה זו אני אפנה את הקוראים המעוניינים לעמודים בספר, אך הספר שנמצא ברשותי הוא הספר בגרסתו האנגלית ולא הספר המתורגם. ראשית כל עולה מן הספר חוסר דיוק הסטורי רב. בעמוד 5 כותב מונרו (להלן מ') ששנת 400 לפנה"ס מציינת את תחילתה המסורתית של הדרואידיות באירופה. מחקרים שנעשו כבר לפני עשרות שנים הראו שהקלטים הגיעו לאירלנד בסביבות 1000 לפנה"ס ובעת הגיעם היתה הדרואידיות כבר מבוססת בתור הדת המאחדת שבטים אלו. בעמוד 6 אומר מ' שהמילה "Druid" פירושה "איש האלון" בשפות רבות, ושהקידומת "Dru" פירושה 'אלון', המלך הזכרי של כל העצים. למעשה זוהי שרשרת ארוכה של טעויות. המילה dru פירושה 'אמת', ולכן Druid הוא "יודע האמת". מעבר לכך, האלון בספרות ובמיתוס הקלטי מופיע גם כזכר וגם כנקבה, ואלון השני היה עץ מקודש לאלה בריגיד. הקלטים קידשו עצים רבים – האלון היה קדוש בעיקר לדרואידים בגאליה (צרפת), ואילו בבריטניה עץ הטקסוס היה קדוש יותר, ובאירלנד היה זה העוזרר. מ' טוען ללא הרף שאנגלסי היה אי של דרואידים גברים ואילו אבאלון היה אי של דרואידיות, אולם הוא סותר את טענותיו בהביאו ציטוט של הרומאי טקיטוס שצפה בטבח הדרואידים באנגלסי ב-61 לספירה (בעמ' 7): "...בין השורות התרוצצו נשים לבושות שחורים...". אם לנשים היה אסור לשהות על האי, מה הן עשו שם ביום הגנתו?. ההפניה היחידה שיש לנו לקיום אי של נשים בלבד היא בכתביו של הרומאי סטרבו, שם הוא מתאר אי של בתולות באוקיאנוס האטלנטי. בשום מקרה, גם אם דמיוננו מאוד מאוד פורה (או פרוע), האי אבאלון אינו יכול להיות באוקיאנוס האטלנטי. בכמה מקומות בספר טוען מ' שהדרואידיות היא שריד מן הדת האטלנטית. נשאלת השאלה על מה הוא מבסס קביעה נחרצת שכזו... מ' אומר שלאחר הטבח באנגלסי ברחו הדרואידים לאי הסקוטי 'איונה' (עמ' 26), ושם שרדה הדרואידיות במסווה של הכנסיה הקלדונית, אך הוא כנראה שכח שהרומאים מעולם לא נכנסו לאירלנד, ושם שרדה הדרואידיות עוד מאות שנים. מ' כותב בספרו שאותיות האויים (Ogham) שימשו אך ורק ככלי מאגי לעבודת הדרואידים, אולם כל טיול קצר באזור הכפרי באיים הבריטיים יגלה לנו עשרות אבני אויים המציינות גבול בין חלקות וטריטוריות. מ' מספר בהרחבה בספרו על "מנהגים דרואידיים" עתיקים מפסטיבלי העונות ששרדו עד ימינו, ביניהם הנשיקה תחת הדבקון, ושפן חג הפסחא. מ' מתאר את הפסחא (Easter) כחג גאלי עתיק לכבודה של האלה אישתר או אוסתרה. למעשה, Easter הוא חג גרמאני לכבודה של האלה Oestre שהאטריבוטים שלה הם הביצה והשפן, סמלי פריון הקשורים בחגיגות האביב. אישתר, המופיעה למרבה הפלא פעמים רבות בספרו של מ', היא אלה מסופוטמית-כנענית. המנהג של קידוש הדבקון והנשיקה תחתיו מקורו באגדה הסקנדינבית של באלדור. אפילו את עץ חג המולד מיחס מ' לדרואידים (עמ' 12), אך גם מנהג זה מקורו ב"גזע יול" – מנהג גרמאני מובהק. וכל חוסר הדיוק ההסטורי הזה מביא אותנו אל הנושא הבא: הדת הדרואידית. ב-21 השיעורים של מרלין יש מנהג מרגיז "לקבץ" את האלים הקלטים, לפי תפקידים זכריים ונקביים, ל"אלה המשולשת" ול"אל האור והחושך". אולם, לשמחתי, המציאות של האמונה הקלטית הרבה יותר מורכבת וגם הרבה יותר נפלאה. החלוקה של האלים ל"זכר ונקבה" היא ללא ספק השפעה וויקנית גרדנרית, שם כל האלות הן פנים של "האלה" וכל האלים הם פנים של "האל", תפיסה שכלל אינה קיימת באמונה הקלטית (או למעשה, עד כמה שידוע לי, בכל אמונה פוליטאיסטית קדומה). כמעט ארבע-מאות אלים ואלות קלטיים זוהו עד היום על ידי הסטוריונים וארכיאולוגים. לכל שבט היה פנתיאון משלו, פרט אולי לבריגיד ולוך שהיו אלים פן-קלטיים. זה הזמן לציין ששניהם אלי אור ואש, ואף לא אחד משניהם קשור במידה זו או אחרת לחושך, פאסיביות או הירח. כל זה הגיוני מאוד לאור השוואה בין הדת הקלטית לדת ההינדו (שרבים רואים בהן שני צדדים של אותו המטבע), שתיהן (דת הברהמינים ההודית ודת הברהונים הקלטית) דתות הסוגדות לאור ולאש. החגים החשובים ביותר עבור הקלטים נקראו פסטיבלי אש, והארכידרואידים היו אחראים על קיום 'מדורות תמיד' במרכזים דתיים כמו אוסנך וקילדר באירלנד. למעשה אפילו לאחר שהאלה בריגיד הפכה על ידי הנוצרים לסט. בריגיד, הנזירות שלה בקילדר שמרו על אש התמיד שלה. עוד תפיסה מוטעית, שגם היא כנראה נובעת מן הוויקה של שנות ה-50, היא שהשמש היא זכר, והירח והארץ הן נקבות. בשפה הגאלית שמש היא דווקא מילה נקבית (כמו בעברית) והאדמה או הארץ היא דווקא מילה זכרית! דבר נוסף שהפריע לי ב-21 השעורים של מרלין הוא ההשמטה של תפיסת 'הילד האלוהי'. המאבון (divine youth) הוא האנשה של הילדות הקדושה במסורת הקלטית ובעיקר הוולשית. מ' גם משמיט מן התיאולוגיה שלו את הזוג המקודש – המקור למנהג בחירת מלך ומלכת מאי. אבל במחשבה שניה, הוא כנראה עושה את זה כדי לא לסתור את הטענה המגוחכת שהדרואידים התנזרו מנשים וממין (ועל זה בהמשך...). *דרואידים רומנטים – כינוי לאופי מחקר וכתיבה בנושא הדרואידיות שרווח במאה ה-18 וה-19 שהתבסס על פנטזיות אישיות של הכותבים ולא על מחקר אקדמי רציני.