אני מכיר אנשים שהתחילו עם הספרים אחרי צפיה בסדרה
והם בהחלט נהנו למרות הידיעה "מה יהיה".
"זה לא היה בדיוק ככה" קיים תמיד, אבל לטעמי במעבר מהספרים לסדרה התחושה הזו הרבה יותר חזקה מאשר להיפך. הסיבה היא שבספרים היריעה רחבה יותר ולכן ההנמקות מבוססות הרבה יותר. ניקח כדוגמה את באריסטן סלמי. בסדרה הוא נהרג ע"י בני ההרפיה. בספרים, אם הוא אכן ייהרג על ידיהם (ואני אישית בספק), יהיה הסבר הרבה יותר מוצק איך כמה בני אצילים מפונקים מצליחים להתגבר על אחד הלוחמים הטובים ביותר בווסטרוז, ועל הלא טמאים (חיילי הרגלים הטובים ביותר בעולם). אם בסדרה דוראן מארטל מודח באופן חסר הסבר ע"י נחשיות החול, וכל הדורנים פשוט מקבלים את זה כמובן מאליו, הספרים, אם דוראן ימות בהם, ייצטרכו לספק הסבר הרבה הרבה יותר מוצק איך הצאצא החוקי לשושלת ארוכה, שהוא פוליטיקאי בחסד ויודע לזמום מזימות ולסכל מראש מזימות של אחרים כנגדו יודח על ידי ממזרות, וכולם יקבלו את הלגיטימיות של הממזרות לשלוט. כנ"ל כל החורים העלילתיים שפתרו בסדרה באמצעים לא אמינים כמו Fast travel, לא יוכלו להיפתר בצורה אגבית כל כך כמו שהסדרה טיפלה בזה. הספרים קנו לעצמם, ודי בצדק, שם של יצירה שמקפידה מאוד להדק נכון כמעט את כל הפרטים (ורק פרטים יחסית זניחים כמו צבע עיניים של דמות או מין של סוס חומקים מתחת לרדאר לעיתים די נדירות). סביר להניח שמרטין לא ייזנח את המאפיין הזה, וסביר להניח שהמאפיין הזה הוא הגורם העיקרי להתארכות הסדרה.
מקווה שהסברתי איך זה עובד, פחות או יותר. אני מזמין אותך, אם לא קראת, לקרוא, ואם קראת, לקרוא מחדש את הספר הראשון. כאחד שקרא אותו אולי חמש פעמים ואולי אפילו יותר, אני יכול לומר שנהניתי בכל פעם מחדש, אף על פי שהסוף היה ידוע לי מראש.