קראתי... ונזכרתי... ../images/Emo20.gif
במפגשים הראשונים שלנו עם הילדים...
המפגש הראשון היה שלי עם הילדים שלו... אצלם בבית... בסביבה הטבעית... בהתחלה הם קצת התביישו... אבל אח"כ זה זרם... בנינוחות, בטבעיות... אצלי היו חששות מהמפגש שלו עם הילדים שלי... החלטנו שזה יהיה הדרגתי... המפגש הראשון שלו היה עם הקטנה שלי... היא היתה אז בת 4 וחצי... והיה ביניהם "קליק" מיידי... הם שיחקו וצחקו... ידעתי שהכי קשה יהיה עם הבת הגדולה... היא התקשתה להתמודד עם המחשבה שיבוא יום ולאמא יהיה בנזוג אחר... בכל פעם שהנושא עלה בשיחה (בדר"כ על-ידה), היא הביעה את חששותיה, את פחדיה... הייתי מרגיעה אותה ומבטיחה לה, שכשיהיה לי בנזוג הוא לא יהיה במקום אביה... והוא יהיה רק מישהו שיקבל אותה ואת אחיה כחלק ממני... ידעתי שאם הפגישה איתה תעבור בשלום, זה יזרום... ואז היתה הפגישה ה"מורכבת" השניה - הוא ואחד הבנים שלו, בכורתי ואני... שבת בצהריים... אספנו אותה מחברה ונסענו לאכול יחד... עם הבן היא הסתדרה מיד... על בנזוגי היא אמרה אח"כ שהוא "נחמד מדי"... עם הזמן היא למדה שזה הוא - איש חם, אכפתי, לבבי... בפגישה השלישית, עם כולם, זה כבר זרם... הבנים שלי ושלו התחברו מיד... הם כולם בגילאים קרובים ומצאו שפה משותפת... כשהבן השלישי שלו הגיע לביקור מחו"ל, הוא השתלב בין כולם כאילו היה איתנו כל הזמן... היום אני גאה לומר, שהמערכת הכל-כך מורכבת הזו, זוג + 6 (ולפעמים 7) ילדים, עם כל הקשיים והחיכוכים שיש לפעמים (ויש, לא הכל תמיד ורוד), היא הדבר הכי טוב שקרה לנו... אנחנו מצליחים, עם הרבה אהבה וחברות, להתגבר על כל קושי ולבנות מערכת שגם הילדים חשים בה בנוח... ושלא ייגמר לעולם...