ספר שאני כותב בשנה האחרונה. פתיחה
אשמח לתגובות בנוגע לסגנון הכתיבה והעניין.
העננים נמשכו ברוך לאורך מתכת הזהב של הרחפת, בותרו בעדינות מופלאה מכנפיה האנכיים. היום היה מעונן, עננות כבדה ונמוכה מידי. אופק שדה הראייה לא עלה על מאתיים מטרים. טיסה מסוכנת- ידעו פקחי המרחב האווירי של מושבת האור, אבל הימים היו מסוכנים כבר שבועות ארוכים, והדריכות האופיינית לתחילת עונת העננות הוחלפה בשאננות טבעית. מהירות הנסיעה גברה, והדריכות התמתנה. באותו היום, אם מכשול היה מפתיע בדרכה של הרחפת ההתנגשות הייתה וודאית. שני הטייסים המנומנמים בילו שעות ארוכות במשמרת, ישבו בשיממון כשברקע מתנגנת מוזיקת תזמורת כלים מעוררת בתיאוריה. רגע לפני שהטייס הותיק שקע לנמנום בישיבה, הוא התנער בכוח ומזג עוד זוג כוסות חמות של תערובת צמחים מרגיעה. הוא הניח ספל בידו של הנהג הזוטר ואמר. " קדימה, נהגת מספיק." "כן לא יזיק לי חילוף...". נענה הזוטר בפיהוק. דקות אחדות הספיקו בכדי שהזוטר ימרח בשינה על כיסאו. הוותיק התמודד גם הוא עם עול השיממון המעייף, נלחם בעיניו הנעצמות בשיפשופים ופעירת עיניים.
פעימת צפצוף נשמעה ברקע, ואחריה המשיכו הפעימות בקצב רוטינה. הנהג הפנה ראש בכדי להציץ על הרדאר, רחוק מידי, הוא לא הצליח לתפוס אותו בעיניו מבלי לעזוב את ידית ההיגוי. "לעזאזל.... גרי.." קרא לשותפו שלא הגיב לקריאה. רק אחרי שלוש קריאות וצעקה אחת הוא התעורר. "טפל בצפצוף הזה." הזוטר שעוד לא ניחן בהיסטוריה עשירה במשמרות, הספיק כבר מזמן לשנוא את פעימות הרדאר. כמעט ללא יוצא מן הכלל הוא הזעיק לשב את הטייסים, בגלל הפרעות חסרות משמעות במרחב כאלו ואחרות. הוא זרק יד מגששת ללא עיניים מנחות וכיבה בטפיחה אגרסיבית את הצפצוף, הוא חזר לשינה עוד לפני ששם לב שהתעורר.
הנחת חזרה לעייף, אך לא לזמן רב. רגעים קצרים עברו והצפצוף חזר. "גרי!" קרא הוותיק, הפעם ווידא בעזרת חיזוק קולו, שיקום בקריאה הראשונה. הזוטר האפוץ פתח את עיניו במכה והתחבר למציאות בעצלתיים. "קדימה גרי. הרדאר. פשוט נתק אותו הוא בלתי נסבל." האיץ בזוטר המשתהה. ידו המגששת של הזוטר שוב נשלחה, ותפסה את כבל החשמל של המכשיר הארור. הוא משך משיכה עדינה. כנראה לא הספיקה. ואז משך שנית בחוזקה. אבל הכבל לא התנתק, והצפצוף לא הפסיק. אין ברירה, הבין הזוטר. הוא יאלץ להתרומם ולכבות את המכשיר.
"אולדי.." קרא הזוטר בבלבול. "מה הבעיה?" שאל עמיתו. הזוטר המשיך בגמגום. "זה הרדאר. אני לא... אני לא מבין מה קורה פה." "כבי את המוזיקה" צעק הוותיק בקול. המוזיקה נדמה. "מה אתה רואה?" הוסיף ושאל בחוסר סבלנות. "תשמע, אני לא ממש יודע. עוד לא נתקלתי באותות כאלו. אנחנו קרבים לריכוז ענק של אותות." "מה אתה מדבר??" שאל בחצי מבט. "תהרוג אותי אם אני מדמיין, אבל זה מה שרואות עיני." הוותיק תקע אצבע על המקשר באוזנו. "גרטי, תבדקי לי אם את קולטת איזו תנועה חשודה במרחב הרובע החמישי." היא ענתה מיד. "רחפנית ארבע אחת, העננות כבידה מידי הבוקר. אודיע לכם שאוכל לחזור לתפקוד." התשובה רק חיזקה את הערכותיו. כנראה מדובר בהפרעות מזג אוויר. "אולדי!" קרא הזוטר בדאגה. "אני חושב שאתה צריך לבוא הנה." "אתה יכול להירגע זה העננים." הזוטר התפרץ בעצבנות. "זה נראה שאנחנו הולכים להתנגש." " לעזאזל. נו קדימה, בוא תחליף אותי." הם שוב התחלפו.
מבט קצר ברדאר שינה את ארשתו המנומנמת של אחראי הנסיעה. הוא התנפל על המקשר. "גרטי תתחברי למקם שלנו מיד!" "דקה אני אתך." ענתה בחביבות. "גרי חזק למעלה אנחנו עוברים את קו העננים והולכים לראות מה זה הדבר הזה." גרי ציית מיד ושינה את כיוון הנסיעה. "תגביר מהירות. ברגע שאנחנו עוברים את קו העננים תוריד למינימום כוח." הוותיק הביט שוב ברדאר ואמר. "אנחנו כל כך קרובים." הוא אץ לצד הזוטר וסקר את האופק. ניסה להבחין בנוף יוצא דופן. "אתה רואה משהו?" שאל הזוטר. "שום דבר. אנחנו גם לא נראה שום דבר עד שיהיה מאוחר מידי. אנחנו עוד במרחק של עשרה קילומטרים" "אז אולי כדי שנאט." הציע בגמגום. "מיד כשנעבור את העננים. אנחנו חייבים לראות משהו."
קול גברי ועצבני נשמע במקשר. "רחפנית ארבע אחת. רחפנית ארבע אחת." "אני אתך." ענה לו הוותיק במהירות. "אתה יכול להסביר לי מה קורה שם? מה אתה רואה?" "בדיוק כמו שאתם שם למטה לא רואים כלום. כך גם אני. אנחנו קרבים לעבר גורם לא ידוע ודאי בסדר גודל שלא נתקלתי בו. זה לא נראה טוב." אחרי השתהות קצרה הקול השני ענה."תשמע אני לא נמצא שם למעלה. תפעול האירוע יתבצע על פי שיקול דעתך. מה אתה מתכוון לעשות?" "שבעה קילומטרים" עידכן הזוטר. הוותיק ענה למקשר. "אנחנו טסים לראות מה זה הדבר הזה. אני חושב שכדי לשלוח הנה עוד רחפות." "אין בעיה." ענה הקול במקשר.
"שישה קילומטרים" צעק הזוטר. הוותיק גידף. "ארורים העננים האלו!" "אני חושב שכדי שנעצור או לפחות נאט." הציע שנית הזוטר. "תמשיך כמו שאמרתי לך." קבע הוותיק באפס סובלנות. ואז הוסיף. "אנחנו לא מועילים לאף אחד שאנחנו עיוורים בין העננים הללו." האותות גדלו ככל שהתקרבו. "ארבעה קילומטרים" הכריז הזוטר במבט מפוחד. הוותיק נשאר דומם. הביט בעצבנות באופק העננים שלא נגמרו. "שני קילמטרים. אנחנו ניתקע. אני עוצר ומסתובב." "אל תסתובב! זאת העבודה שלנו לעזאזל. אין מישהו אחר שיעשה את זה! תאט, תיסע הכי לאט שאתה יכול." הזוטר הוריד במכה את מוט המהירות למהירות הנמוכה ביותר. רעש מאמץ המנוע נעלם מהרקע. הם הביטו בעצבנות באופק. התפללו בליבם לראות את אור החמה. קול נשמע במקשר." אתה יכול לספר לי מה אתה רואה?" " עדיין שום דבר." "הבנתי.. תזהרו שם. אתם כבר קרובים מאוד." "כמובן המפקד." " שבע מאות מטרים" הכריז הזוטר חלושות. הוא כבר ציפה שייכנע. הוא ציפה שיבין שלהמשיך לטוס בכיוון הזה, זאת סכנת חיים. "ארבע מאות מטרים. ואנחנו לא רואים כלום. אנחנו חייבים להסתובב." ביקש הזוטר בנימה כמעט מתחננת. "תשתוק אני הבנתי." הורה מבלי להזיז את מבטו המהופנט מהאופק. ברגע אחד הגיע הזוטר להחלטה, והספיק להתחיל לסובב מוט ההיגוי לפני שהוותיק התנפל עליו והעיף אותו ממושבו. הוא התיישב במקומו ומיד החזיר את המוט למקומו. "אם אתה לא מתכוון לעזור. אז לפחות אל תפריע." הזוטר ההמום לא ענה. הוותיק גער בעוצמה. "מה הגובה שלנו לעזאזל?" "שמונת אלפים ארבע מאות." "עננים מזורגגים! עוד לא עקפנו את האותות?" הזוטר נד בראשו. "לא הם ממשיכים קילומטר מעלינו." "מאתיים ועשרים מטרים אולדי." הכריז הזוטר. הוותיק מיד לחץ על כפתור הרחיפה. הרחפת נעצרה במקום. צלילי מערכת ההנעה דעכו עד ששרר שקט מוחלט. הם סקרו את נוף העננים מבעד לשמשה. הזוטר הפר את הדממה." אתה רואה משהו?..." הפחד היה שרוש בקולו. "אולי המכשיר טועה.." הוסיף הזוטר בתהייה." הוותיק רכן בבת אחת אל השמשה. ושאל. "אתה רואה את זה ?" במהרה הזוטר ראה גם הוא. מבעד לעננים הסבוכים נראה משטח מתכת שלא ניתן היה לזהות מהיכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. הדבר הענק נע במהירות לכיוון הארץ. "מה הגודל של הדבר הזה?..." שאל הוותיק מהופנט." זה... ענק.. זה עצום..." הפטיר הזוטר. הוותיק לחץ על המקשר. "זיהינו עצם בלתי מזוהה." התשובה מיהרה להגיע. "מה אתה רואה שם??" הוא התמהמה במחשבה על התשובה. "אני לא יודע..."
אשמח לתגובות בנוגע לסגנון הכתיבה והעניין.
העננים נמשכו ברוך לאורך מתכת הזהב של הרחפת, בותרו בעדינות מופלאה מכנפיה האנכיים. היום היה מעונן, עננות כבדה ונמוכה מידי. אופק שדה הראייה לא עלה על מאתיים מטרים. טיסה מסוכנת- ידעו פקחי המרחב האווירי של מושבת האור, אבל הימים היו מסוכנים כבר שבועות ארוכים, והדריכות האופיינית לתחילת עונת העננות הוחלפה בשאננות טבעית. מהירות הנסיעה גברה, והדריכות התמתנה. באותו היום, אם מכשול היה מפתיע בדרכה של הרחפת ההתנגשות הייתה וודאית. שני הטייסים המנומנמים בילו שעות ארוכות במשמרת, ישבו בשיממון כשברקע מתנגנת מוזיקת תזמורת כלים מעוררת בתיאוריה. רגע לפני שהטייס הותיק שקע לנמנום בישיבה, הוא התנער בכוח ומזג עוד זוג כוסות חמות של תערובת צמחים מרגיעה. הוא הניח ספל בידו של הנהג הזוטר ואמר. " קדימה, נהגת מספיק." "כן לא יזיק לי חילוף...". נענה הזוטר בפיהוק. דקות אחדות הספיקו בכדי שהזוטר ימרח בשינה על כיסאו. הוותיק התמודד גם הוא עם עול השיממון המעייף, נלחם בעיניו הנעצמות בשיפשופים ופעירת עיניים.
פעימת צפצוף נשמעה ברקע, ואחריה המשיכו הפעימות בקצב רוטינה. הנהג הפנה ראש בכדי להציץ על הרדאר, רחוק מידי, הוא לא הצליח לתפוס אותו בעיניו מבלי לעזוב את ידית ההיגוי. "לעזאזל.... גרי.." קרא לשותפו שלא הגיב לקריאה. רק אחרי שלוש קריאות וצעקה אחת הוא התעורר. "טפל בצפצוף הזה." הזוטר שעוד לא ניחן בהיסטוריה עשירה במשמרות, הספיק כבר מזמן לשנוא את פעימות הרדאר. כמעט ללא יוצא מן הכלל הוא הזעיק לשב את הטייסים, בגלל הפרעות חסרות משמעות במרחב כאלו ואחרות. הוא זרק יד מגששת ללא עיניים מנחות וכיבה בטפיחה אגרסיבית את הצפצוף, הוא חזר לשינה עוד לפני ששם לב שהתעורר.
הנחת חזרה לעייף, אך לא לזמן רב. רגעים קצרים עברו והצפצוף חזר. "גרי!" קרא הוותיק, הפעם ווידא בעזרת חיזוק קולו, שיקום בקריאה הראשונה. הזוטר האפוץ פתח את עיניו במכה והתחבר למציאות בעצלתיים. "קדימה גרי. הרדאר. פשוט נתק אותו הוא בלתי נסבל." האיץ בזוטר המשתהה. ידו המגששת של הזוטר שוב נשלחה, ותפסה את כבל החשמל של המכשיר הארור. הוא משך משיכה עדינה. כנראה לא הספיקה. ואז משך שנית בחוזקה. אבל הכבל לא התנתק, והצפצוף לא הפסיק. אין ברירה, הבין הזוטר. הוא יאלץ להתרומם ולכבות את המכשיר.
"אולדי.." קרא הזוטר בבלבול. "מה הבעיה?" שאל עמיתו. הזוטר המשיך בגמגום. "זה הרדאר. אני לא... אני לא מבין מה קורה פה." "כבי את המוזיקה" צעק הוותיק בקול. המוזיקה נדמה. "מה אתה רואה?" הוסיף ושאל בחוסר סבלנות. "תשמע, אני לא ממש יודע. עוד לא נתקלתי באותות כאלו. אנחנו קרבים לריכוז ענק של אותות." "מה אתה מדבר??" שאל בחצי מבט. "תהרוג אותי אם אני מדמיין, אבל זה מה שרואות עיני." הוותיק תקע אצבע על המקשר באוזנו. "גרטי, תבדקי לי אם את קולטת איזו תנועה חשודה במרחב הרובע החמישי." היא ענתה מיד. "רחפנית ארבע אחת, העננות כבידה מידי הבוקר. אודיע לכם שאוכל לחזור לתפקוד." התשובה רק חיזקה את הערכותיו. כנראה מדובר בהפרעות מזג אוויר. "אולדי!" קרא הזוטר בדאגה. "אני חושב שאתה צריך לבוא הנה." "אתה יכול להירגע זה העננים." הזוטר התפרץ בעצבנות. "זה נראה שאנחנו הולכים להתנגש." " לעזאזל. נו קדימה, בוא תחליף אותי." הם שוב התחלפו.
מבט קצר ברדאר שינה את ארשתו המנומנמת של אחראי הנסיעה. הוא התנפל על המקשר. "גרטי תתחברי למקם שלנו מיד!" "דקה אני אתך." ענתה בחביבות. "גרי חזק למעלה אנחנו עוברים את קו העננים והולכים לראות מה זה הדבר הזה." גרי ציית מיד ושינה את כיוון הנסיעה. "תגביר מהירות. ברגע שאנחנו עוברים את קו העננים תוריד למינימום כוח." הוותיק הביט שוב ברדאר ואמר. "אנחנו כל כך קרובים." הוא אץ לצד הזוטר וסקר את האופק. ניסה להבחין בנוף יוצא דופן. "אתה רואה משהו?" שאל הזוטר. "שום דבר. אנחנו גם לא נראה שום דבר עד שיהיה מאוחר מידי. אנחנו עוד במרחק של עשרה קילומטרים" "אז אולי כדי שנאט." הציע בגמגום. "מיד כשנעבור את העננים. אנחנו חייבים לראות משהו."
קול גברי ועצבני נשמע במקשר. "רחפנית ארבע אחת. רחפנית ארבע אחת." "אני אתך." ענה לו הוותיק במהירות. "אתה יכול להסביר לי מה קורה שם? מה אתה רואה?" "בדיוק כמו שאתם שם למטה לא רואים כלום. כך גם אני. אנחנו קרבים לעבר גורם לא ידוע ודאי בסדר גודל שלא נתקלתי בו. זה לא נראה טוב." אחרי השתהות קצרה הקול השני ענה."תשמע אני לא נמצא שם למעלה. תפעול האירוע יתבצע על פי שיקול דעתך. מה אתה מתכוון לעשות?" "שבעה קילומטרים" עידכן הזוטר. הוותיק ענה למקשר. "אנחנו טסים לראות מה זה הדבר הזה. אני חושב שכדי לשלוח הנה עוד רחפות." "אין בעיה." ענה הקול במקשר.
"שישה קילומטרים" צעק הזוטר. הוותיק גידף. "ארורים העננים האלו!" "אני חושב שכדי שנעצור או לפחות נאט." הציע שנית הזוטר. "תמשיך כמו שאמרתי לך." קבע הוותיק באפס סובלנות. ואז הוסיף. "אנחנו לא מועילים לאף אחד שאנחנו עיוורים בין העננים הללו." האותות גדלו ככל שהתקרבו. "ארבעה קילומטרים" הכריז הזוטר במבט מפוחד. הוותיק נשאר דומם. הביט בעצבנות באופק העננים שלא נגמרו. "שני קילמטרים. אנחנו ניתקע. אני עוצר ומסתובב." "אל תסתובב! זאת העבודה שלנו לעזאזל. אין מישהו אחר שיעשה את זה! תאט, תיסע הכי לאט שאתה יכול." הזוטר הוריד במכה את מוט המהירות למהירות הנמוכה ביותר. רעש מאמץ המנוע נעלם מהרקע. הם הביטו בעצבנות באופק. התפללו בליבם לראות את אור החמה. קול נשמע במקשר." אתה יכול לספר לי מה אתה רואה?" " עדיין שום דבר." "הבנתי.. תזהרו שם. אתם כבר קרובים מאוד." "כמובן המפקד." " שבע מאות מטרים" הכריז הזוטר חלושות. הוא כבר ציפה שייכנע. הוא ציפה שיבין שלהמשיך לטוס בכיוון הזה, זאת סכנת חיים. "ארבע מאות מטרים. ואנחנו לא רואים כלום. אנחנו חייבים להסתובב." ביקש הזוטר בנימה כמעט מתחננת. "תשתוק אני הבנתי." הורה מבלי להזיז את מבטו המהופנט מהאופק. ברגע אחד הגיע הזוטר להחלטה, והספיק להתחיל לסובב מוט ההיגוי לפני שהוותיק התנפל עליו והעיף אותו ממושבו. הוא התיישב במקומו ומיד החזיר את המוט למקומו. "אם אתה לא מתכוון לעזור. אז לפחות אל תפריע." הזוטר ההמום לא ענה. הוותיק גער בעוצמה. "מה הגובה שלנו לעזאזל?" "שמונת אלפים ארבע מאות." "עננים מזורגגים! עוד לא עקפנו את האותות?" הזוטר נד בראשו. "לא הם ממשיכים קילומטר מעלינו." "מאתיים ועשרים מטרים אולדי." הכריז הזוטר. הוותיק מיד לחץ על כפתור הרחיפה. הרחפת נעצרה במקום. צלילי מערכת ההנעה דעכו עד ששרר שקט מוחלט. הם סקרו את נוף העננים מבעד לשמשה. הזוטר הפר את הדממה." אתה רואה משהו?..." הפחד היה שרוש בקולו. "אולי המכשיר טועה.." הוסיף הזוטר בתהייה." הוותיק רכן בבת אחת אל השמשה. ושאל. "אתה רואה את זה ?" במהרה הזוטר ראה גם הוא. מבעד לעננים הסבוכים נראה משטח מתכת שלא ניתן היה לזהות מהיכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר. הדבר הענק נע במהירות לכיוון הארץ. "מה הגודל של הדבר הזה?..." שאל הוותיק מהופנט." זה... ענק.. זה עצום..." הפטיר הזוטר. הוותיק לחץ על המקשר. "זיהינו עצם בלתי מזוהה." התשובה מיהרה להגיע. "מה אתה רואה שם??" הוא התמהמה במחשבה על התשובה. "אני לא יודע..."