סקופ - חלק א' (סיפור לתחרות)
"עיתונאית, אה?" "כן… בדפורד גאזט". ענתה מוירה. "את די חמודה בשביל עיתונאית". הוא אמר, מעביר את מבטו בעניין על שיערה החום הגולש ועיניה הירוקות. "למה, אתה מכיר הרבה עיתונאיות?" "יותר מדי… בדפורד גאזט, אה? על מה את כותבת, על חרציות?" היא חייכה חיוך מנומס. "אז מה, תרצי לשמוע קצת על היחידה?" הוא אמר. "אני אשמח. בשביל זה באתי. אמרו לי שאתה יודע להתנסח." הוא צחק. מוירה התיישבה מולו. הוא היה גבוה מאוד, אפילו בישיבה. עיניו החומות נראו משועשעות מהסיטואציה ושיערו היה מסורק לאחור. מוירה הניחה על השולחן מכשיר עגלגל וכחלחל שפלט אור ירוק. "אף פעם לא התראיינתי בעבר. אני מרגיש בנאדם חשוב". הוא אמר בחיוך של אדם שיודע משהו שהצד השני לא יודע. "שזה לא יעלה לך לראש". אמרה מוירה. "תרצי לשתות משהו?" "למה לא?" פאט הפנה את ראשו לעבר צג ארוך ושטוח שבקע מצד השולחן. "כן, אדוני?" אמר המלצר הקירח שהופיע על המסך. "אדוורת' לייט בבקשה. ו…מה לגברת?" מוירה כיווצה את עיניה כאילו מדובר בהחלטה הרת גורל. "שני אדוורת' לייט" הוא קטע את התלבטויותיה. "מיד, אדוני". אמר המלצר והצג שקע לתוך השולחן. "ולחשוב שפעם היה צריך לקרוא להם בקול שיבואו לשולחן. כל כך פרימיטיבי." הוא אמר. "כן, הטכנולוגיה השתנתה, אבל מסתבר שהגברים לא. אני לא שותה בירה". "חבל מאוד. את לא יודעת מה את מפסידה". הוא אמר בעודו משעין את מרפקיו על השולחן. "אז מה את רוצה לדעת, מיס ג'נקינס?" "בוא נפתח בכך שפרשת ההברחות לא מאירה את היחידה שלכם באור חיובי. תגובתך?" "שטויות, זה לא רציני. האשמים יועמדו לדין וייענשו בחומרה. היחידה מונה 500 איש, מיס ג'נקינס. מדובר בשניים מתוכם. השאלה הבאה". "ובכל זאת, מדובר בפשע חמור, בבגידה. אל תגיד לי שאתם עוברים על זה לסדר היום." "ודאי שלא. אבל אני לא אתייחס לזה בריאיון." "אבל אתה קצין המבצעים של היחידה". "אז מה?" מוירה נאנחה. "הרי לא ציפית שאעשה לך חיים קלים, נכון?" המלצר הגיע עם הבירות. פאט הודה לו. "אנחנו לא פועלים לפי הכללים הנהוגים בצבא". הוא הוסיף, "אצלנו הכל נסגר בפנים. שום דבר לא יוצא לתקשורת". "אם אתה לא מתכוון להתייחס למה שקורה בתוך היחידה, אז למה לעזאזל הסכמת לריאיון הזה?" היא אמרה ברוגז והניחה את ידה על המקליטן. הוא הניח את ידו על ידה. "חכי, בסדר. קיבלתי הוראה לשתף אתך פעולה, ואעשה זאת, עד גבול מסוים, כמובן". "אני לא מתכוונת שתגלה לי דברים סודיים ביותר". "זה מובן מאליו". הכינור האלקטרוני שברקע התחלף ברוק כבד. "איך מטפלת היחידה בסוגיית מילר ופוטס?" "הם יועמדו למשפט צבאי בתחילת החודש". "להערכתך, מהי מידת הנזק שנגרמה ליחידה בכלל ולחיל החלל בפרט מההברחות הללו?" "לא נגרם נזק רציני. המבריחים נתפסו בזמן. הם הספיקו להעביר לשומייקרים ארבעה מפרשי לייזר בלבד". "שומייקרים? אתה מתכוון לאנשי חגורת שומייקר?" "נכון. ככה קוראים להם בצבא". מוירה עיינה בניירותיה והרימה שוב את ראשה. "מה להערכתך הסיכויים להשגת שלום ולסיום העימות?" ליוטננט פטריק לאופר התמתח בכיסאו ונטל את המשקה שלו. "להערכתי, ולהערכת בכירים אחרים בצבא, הסיכויים לא גבוהים. השומייקרים נחושים בדעתם לזכות בנתיבים הללו. אי אפשר לחלק נתיבי סחר ואזורי שיפוט לכל מי שרוצה. זהו פתח לתוהו ובוהו גלקטי. הם רוצים להיות אדונים לעצמם על חשבוננו. זה עלול להוות דוגמה שלילית. אנו עלולים לאבד שליטה". הוא שתה את הבירה הישר מהבקבוק, בלי להשתמש בכוס. "אז מה, מלחמה? מה עם המשא ומתן?" חקרה מוירה. "אין יותר משא ומתן. לא נגעת בבירה שלך". "למרות הכל", היא אמרה, מתעלמת מהערתו, "נמצאו כמה בוגדים שהסכימו לסייע לאויב תמורת כסף". "תמיד יהיו רודפי בצע מלוכלכים. זה לא ישנה. לא הכרתי אישית את מילר ופוטס, אבל הכרתי דומים להם. הם ישלמו את המחיר, אל תדאגי". מוירה קימטה את מצחה. "מה קרה?" הוא שאל. "אתה חושב שאולי נוכל לעבור למקום יותר שקט?" "מה שתרצי, מיס ג'נקינס". הוא לגם פעם נוספת מהבקבוק, ונטל את מעילו. "בואי. הטיילת שקטה בשעה הזאת". כמה מאות מטרים מהפאב, מול האוקיינוס האטלנטי, נמצאה הטיילת של בדפורד. השמש שקעה מזמן ומוירה ופאט התיישבו על ספסל. השעה היתה מאוחרת ורצועת החוף היתה כמעט ריקה מאנשים. "אתה אוהב את בדפורד?" היא שאלה לאחר שהציתה סיגריה. המקליטן היה ביניהם על הספסל. "כן. אני שונא את הערים הגדולות. הן הפכו בלתי נסבלות בשנים האחרונות, בעיקר מאז ההגירה ההמונית מניו יורק". "אבל אתה בקושי נמצא כאן. היה לי מזל שתפסתי אותך." "נכון, אני בעיקר נמצא על חללית האם". "חללית האם… אתה מתכוון ל'אוקטופוס'". "כן". הוא הביט אל השמים זרועי הכוכבים בערגה. "עברו שלושה חודשים מאז שהייתי שם. עוד יומיים מסתיימת החופשה שלי בבדפורד, וחזרה לעבודה!" הוא חייך את החיוך האמיתי הראשון של הערב. מוירה פלטה ענן עשן סמיך אל שמי הערב. היא הבחינה שהוא נותן בה מבט משונה. "מה?" "האמת, מיס ג'נקינס. סתם שיחקתי איתך". הוא אמר. "למה אתה מתכוון?" "את לא תאמיני איזה מזל יש לך". הוא הניח את ידו על כתפה.
"עיתונאית, אה?" "כן… בדפורד גאזט". ענתה מוירה. "את די חמודה בשביל עיתונאית". הוא אמר, מעביר את מבטו בעניין על שיערה החום הגולש ועיניה הירוקות. "למה, אתה מכיר הרבה עיתונאיות?" "יותר מדי… בדפורד גאזט, אה? על מה את כותבת, על חרציות?" היא חייכה חיוך מנומס. "אז מה, תרצי לשמוע קצת על היחידה?" הוא אמר. "אני אשמח. בשביל זה באתי. אמרו לי שאתה יודע להתנסח." הוא צחק. מוירה התיישבה מולו. הוא היה גבוה מאוד, אפילו בישיבה. עיניו החומות נראו משועשעות מהסיטואציה ושיערו היה מסורק לאחור. מוירה הניחה על השולחן מכשיר עגלגל וכחלחל שפלט אור ירוק. "אף פעם לא התראיינתי בעבר. אני מרגיש בנאדם חשוב". הוא אמר בחיוך של אדם שיודע משהו שהצד השני לא יודע. "שזה לא יעלה לך לראש". אמרה מוירה. "תרצי לשתות משהו?" "למה לא?" פאט הפנה את ראשו לעבר צג ארוך ושטוח שבקע מצד השולחן. "כן, אדוני?" אמר המלצר הקירח שהופיע על המסך. "אדוורת' לייט בבקשה. ו…מה לגברת?" מוירה כיווצה את עיניה כאילו מדובר בהחלטה הרת גורל. "שני אדוורת' לייט" הוא קטע את התלבטויותיה. "מיד, אדוני". אמר המלצר והצג שקע לתוך השולחן. "ולחשוב שפעם היה צריך לקרוא להם בקול שיבואו לשולחן. כל כך פרימיטיבי." הוא אמר. "כן, הטכנולוגיה השתנתה, אבל מסתבר שהגברים לא. אני לא שותה בירה". "חבל מאוד. את לא יודעת מה את מפסידה". הוא אמר בעודו משעין את מרפקיו על השולחן. "אז מה את רוצה לדעת, מיס ג'נקינס?" "בוא נפתח בכך שפרשת ההברחות לא מאירה את היחידה שלכם באור חיובי. תגובתך?" "שטויות, זה לא רציני. האשמים יועמדו לדין וייענשו בחומרה. היחידה מונה 500 איש, מיס ג'נקינס. מדובר בשניים מתוכם. השאלה הבאה". "ובכל זאת, מדובר בפשע חמור, בבגידה. אל תגיד לי שאתם עוברים על זה לסדר היום." "ודאי שלא. אבל אני לא אתייחס לזה בריאיון." "אבל אתה קצין המבצעים של היחידה". "אז מה?" מוירה נאנחה. "הרי לא ציפית שאעשה לך חיים קלים, נכון?" המלצר הגיע עם הבירות. פאט הודה לו. "אנחנו לא פועלים לפי הכללים הנהוגים בצבא". הוא הוסיף, "אצלנו הכל נסגר בפנים. שום דבר לא יוצא לתקשורת". "אם אתה לא מתכוון להתייחס למה שקורה בתוך היחידה, אז למה לעזאזל הסכמת לריאיון הזה?" היא אמרה ברוגז והניחה את ידה על המקליטן. הוא הניח את ידו על ידה. "חכי, בסדר. קיבלתי הוראה לשתף אתך פעולה, ואעשה זאת, עד גבול מסוים, כמובן". "אני לא מתכוונת שתגלה לי דברים סודיים ביותר". "זה מובן מאליו". הכינור האלקטרוני שברקע התחלף ברוק כבד. "איך מטפלת היחידה בסוגיית מילר ופוטס?" "הם יועמדו למשפט צבאי בתחילת החודש". "להערכתך, מהי מידת הנזק שנגרמה ליחידה בכלל ולחיל החלל בפרט מההברחות הללו?" "לא נגרם נזק רציני. המבריחים נתפסו בזמן. הם הספיקו להעביר לשומייקרים ארבעה מפרשי לייזר בלבד". "שומייקרים? אתה מתכוון לאנשי חגורת שומייקר?" "נכון. ככה קוראים להם בצבא". מוירה עיינה בניירותיה והרימה שוב את ראשה. "מה להערכתך הסיכויים להשגת שלום ולסיום העימות?" ליוטננט פטריק לאופר התמתח בכיסאו ונטל את המשקה שלו. "להערכתי, ולהערכת בכירים אחרים בצבא, הסיכויים לא גבוהים. השומייקרים נחושים בדעתם לזכות בנתיבים הללו. אי אפשר לחלק נתיבי סחר ואזורי שיפוט לכל מי שרוצה. זהו פתח לתוהו ובוהו גלקטי. הם רוצים להיות אדונים לעצמם על חשבוננו. זה עלול להוות דוגמה שלילית. אנו עלולים לאבד שליטה". הוא שתה את הבירה הישר מהבקבוק, בלי להשתמש בכוס. "אז מה, מלחמה? מה עם המשא ומתן?" חקרה מוירה. "אין יותר משא ומתן. לא נגעת בבירה שלך". "למרות הכל", היא אמרה, מתעלמת מהערתו, "נמצאו כמה בוגדים שהסכימו לסייע לאויב תמורת כסף". "תמיד יהיו רודפי בצע מלוכלכים. זה לא ישנה. לא הכרתי אישית את מילר ופוטס, אבל הכרתי דומים להם. הם ישלמו את המחיר, אל תדאגי". מוירה קימטה את מצחה. "מה קרה?" הוא שאל. "אתה חושב שאולי נוכל לעבור למקום יותר שקט?" "מה שתרצי, מיס ג'נקינס". הוא לגם פעם נוספת מהבקבוק, ונטל את מעילו. "בואי. הטיילת שקטה בשעה הזאת". כמה מאות מטרים מהפאב, מול האוקיינוס האטלנטי, נמצאה הטיילת של בדפורד. השמש שקעה מזמן ומוירה ופאט התיישבו על ספסל. השעה היתה מאוחרת ורצועת החוף היתה כמעט ריקה מאנשים. "אתה אוהב את בדפורד?" היא שאלה לאחר שהציתה סיגריה. המקליטן היה ביניהם על הספסל. "כן. אני שונא את הערים הגדולות. הן הפכו בלתי נסבלות בשנים האחרונות, בעיקר מאז ההגירה ההמונית מניו יורק". "אבל אתה בקושי נמצא כאן. היה לי מזל שתפסתי אותך." "נכון, אני בעיקר נמצא על חללית האם". "חללית האם… אתה מתכוון ל'אוקטופוס'". "כן". הוא הביט אל השמים זרועי הכוכבים בערגה. "עברו שלושה חודשים מאז שהייתי שם. עוד יומיים מסתיימת החופשה שלי בבדפורד, וחזרה לעבודה!" הוא חייך את החיוך האמיתי הראשון של הערב. מוירה פלטה ענן עשן סמיך אל שמי הערב. היא הבחינה שהוא נותן בה מבט משונה. "מה?" "האמת, מיס ג'נקינס. סתם שיחקתי איתך". הוא אמר. "למה אתה מתכוון?" "את לא תאמיני איזה מזל יש לך". הוא הניח את ידו על כתפה.