אני מאד מכבדת רגישויות של אנשים אבל הסיפור הקטן שלך, עורר בי רצון לספר לך על אמא שלי. אמא שלי היא ניצולת שואה. בראשית שנות ה-60, כשאבא שלי עבד כנציג סוכנות ידיעות בנמל התעופה, הוא פגש שם בחור צעיר, מתנדב של ארגון 'אות הכפרה' (ארגון גרמני, ששולח צעירים להתנדב בארצות שסבלו מהנאצים). אחרי שיחה איתו (אבי יליד גרמניה, ברח עם הוריו בסוף 38'), הזמין אותו לביתנו. כשטילפן לאמא, היא אמרה לו: אין לי דבר נגד הבחור. הוא לא נולד אז, ובכ"ז מרגיש צורך להתנדב כאן. אבל פשוט לא אוכל לישון בידיעה שגרמני נמצא באותו בית עם הילדות שלי. אקח אותן לאמי ואתה תארח אותו כאן. מובן שאבא התנצל בפני הבחור ולא הביאו לביתנו. חלפו שנים. אביה של חברת ילדות קרובה, שחיה בגרמניה, נפטר. בהלוייתו בירושליים, הן התחבקו, אחרי שנים של נתק בגלל שאמא לא יכלה לסלוח לה שהיא בוחרת לחיות שם. שנים אחדות אח"כ, אפילו הסכימה לבוא לבקרה בביתה בגרמניה. לא היה לה קל, אבל חרמות אינן דרכה. עברו עוד שנים. בחילופי מורים, הכירו הוריי זוג מורים גרמנים, שהיו להם לידידים קרובים, ומאוחר יותר, אפילו התארחו בביתם בגרמניה מספר שבועות. השנים המשיכו לחלוף, ואיתן המשיך התהליך העמוק שהתחולל בנפשה. כשאמרתי לה שיש לי חבר גרמני, בכתה. גם אני. אבל כשהגעתי איתו לארץ, ואנחנו נשואים, וברחמי בננו, קיבלה אותו בחיבוק חם. הוא בן משפחה, אהוב ככל בן משפחה אחר. חרמות ופסילת אנשים ועמים שלמים, הן לא רק בניגוד לטבעה של אמא, אלא גם אינם מתיישבים עם השיעור שאנחנו בחרנו ללמוד מהשואה. כמובן שכל אדם רשאי לבחור לו את השיעור שהוא ילמד.
