נורמלית, נורמלית.
אפילו יותר מדי נורמלית. לפני שנכנסתי לפורום הזה לא קראתי אף מחקר בנושא (האמת גם לא שמעתי יותר מדי על זוגות דומים) ההחלטה שקיבלנו היתה לגמרי אישית שלנו מתוך מוכנות ורצון למשפחה, ומתוך ידיעה ברורה לחלוטין שאנחנו הולכות לגדל ילדים מתוך אהבה, ועם המון אהבה. אין לי ספק שילדינו יהיו ילדים אוהבים, אהובים, ולא שונים מילדים אחרים (נורמלים זו כבר מילה שאפשר לדון בה שעות ולא אעשה זאת כעת). בעצם ניסיתי לומר: מה הקטע של המחקרים האלה? אז עכשיו מותר לנו לגדל ילדים? כי המחקר אומר שהם יוצאים בסדר? כל אחד צריך להרגיש אם הוא מוכן לזה ומתי ולא משנה באיזו צורה הוא עושה את זה: לבד, עם בן זוג מהמין השני או מאותו מין, ביולוגי, מאומץ מה זה משנה איזו צורה המשפחה לובשת, העיקר שזה יבוא ממקום אוהב, שיודע גם לתת וגם לקבל. אז להבא לא להיות צינית?