סרטן, רגישות, ומה שביניהם
אחרי השנתיים המפרכות האלו, אני חייבת לציין שנהייתי אפטית לחלוטין לכל מה שקורה סביבי.
אני בכלל לא מדברת על חיי האישיים שהתהפכו 180 מעלות, בלתי ניתן להבין, לפחות עבור מי שלא הכיר אותי קודם.
מצאתי את עצמי ביום חמישי בערב פתאם אומרת לעצמי "יש לך חברים בדרום, ולא עלה בראשך להרים טלפון אפילו לאחד מהם, לדרוש בשלומם, או להציע להם לבוא אליך למרכז (שנהיה לא בטוח אף הוא, אבל עוד לא ידעתי אז)".
ממש אילצתי את עצמי לעשות טלפונים, לדבר, להציע עזרה, זה לא בא לי טבעי בכלל.
פתאם הכל נראה לי כל כך שולי, נחיה או לא נחיה, ננצח או לא ננצח (מלחמות ואני זה לא הולך ביחד בכל מקרה, ואף פעם לא הייתי מאלה שנשאבים אחרי מלחמות, לא תמצאו אותי מפרסמת פוסטים מרגשים בנושאי המלחמה בפייסבוק, ממשיכה רגיל), כאילו משהו בי אומר "מה שצריך לקרות, יקרה, החיים ממשיכים רגיל".
אולי לא הייתי מדברת ככה אם הייתי חיה באזור הדרום וחיה את המצב הזה באופן יומיומי, חווה את חרדות הילדים וכדומה, אבל אני לא, אז אין לי דרך לדעת.
אני מרגישה שנהייתי אפטית נורא, אני תוהה אם יש מישהו שחולק איתי את ההרגשה הזו.
אני חייבת לציין, וחלק פה יודעים את זה, שאני עוסקתת בעשייה גדולה בתחומים רבים, של תרומה לקהילה, תמיכה בחולי סרטן ומשפחותיהם, נזקקים ועוד, כלומר לא איבדתי את הרגישות שלי לגמרי, אבל במקומות שפעם הייתי נדלקת, היום אני ממשיכה רגיל.
אחרי השנתיים המפרכות האלו, אני חייבת לציין שנהייתי אפטית לחלוטין לכל מה שקורה סביבי.
אני בכלל לא מדברת על חיי האישיים שהתהפכו 180 מעלות, בלתי ניתן להבין, לפחות עבור מי שלא הכיר אותי קודם.
מצאתי את עצמי ביום חמישי בערב פתאם אומרת לעצמי "יש לך חברים בדרום, ולא עלה בראשך להרים טלפון אפילו לאחד מהם, לדרוש בשלומם, או להציע להם לבוא אליך למרכז (שנהיה לא בטוח אף הוא, אבל עוד לא ידעתי אז)".
ממש אילצתי את עצמי לעשות טלפונים, לדבר, להציע עזרה, זה לא בא לי טבעי בכלל.
פתאם הכל נראה לי כל כך שולי, נחיה או לא נחיה, ננצח או לא ננצח (מלחמות ואני זה לא הולך ביחד בכל מקרה, ואף פעם לא הייתי מאלה שנשאבים אחרי מלחמות, לא תמצאו אותי מפרסמת פוסטים מרגשים בנושאי המלחמה בפייסבוק, ממשיכה רגיל), כאילו משהו בי אומר "מה שצריך לקרות, יקרה, החיים ממשיכים רגיל".
אולי לא הייתי מדברת ככה אם הייתי חיה באזור הדרום וחיה את המצב הזה באופן יומיומי, חווה את חרדות הילדים וכדומה, אבל אני לא, אז אין לי דרך לדעת.
אני מרגישה שנהייתי אפטית נורא, אני תוהה אם יש מישהו שחולק איתי את ההרגשה הזו.
אני חייבת לציין, וחלק פה יודעים את זה, שאני עוסקתת בעשייה גדולה בתחומים רבים, של תרומה לקהילה, תמיכה בחולי סרטן ומשפחותיהם, נזקקים ועוד, כלומר לא איבדתי את הרגישות שלי לגמרי, אבל במקומות שפעם הייתי נדלקת, היום אני ממשיכה רגיל.
