סתירת פירוש הרמב"ם לסיפור אדם, חוה והנחש

[roi k]

סתירת פירוש הרמב"ם לסיפור אדם, חוה והנחש

הי, בספר "שיחות על תורת הנבואה" (עמ' 378) מציין ליבוביץ את הסתרה הטמונה בפירוש של הרמב"ם על כך שאם האדם מראש היה בעל שכל מושלם איך נטה אחר תאותיו (ונטיה זאת היא למעשה העונש שניתן לאחר החטא).
ליבוביץ מסביר שבסיום פרק ב' (מו"נ) הרמב"ם מסיים בכינוי "בעל הרצון" (המופנה לאלוקים) וזאת בעצם הרמיזה שהפרק אינו עוסק באדם אלא בהכרה ובאמונה - האדם הנביא הוא זה שמצליח להתגבר.
האמת שההסבר הנ"ל לא ברור לי עד סופו ואני מרגיש כי ניתן להבין יותא את דברי ל'.
האם למישהו יש משהו מעניין לומר בנושא?

תודה...

 

[iricky]

זו אכן סתירה בדברי הרמב"ם

והיא לא היחידה בפרשה זו. אבל אין להתפלא על כך שהרי הרמב"ם הכריז בקולי קולות שהספר הזה שלו מלא וממולא בסתירות. מה שמאפשר לדחות על הסף כל נסיון להציג את הרמב"ם כהוגה רציונליסט - שהוא למרבה הפלא רווח מאוד.
אלא שהסברו של ליבוביץ שזה קשור לתורת הנבואה של הרמב"ם הוא אכן קלוש ודחוק והאמת היא שאין לו יסוד. אין לתפוס את פרק ב' במורה נבוכים אלא כחלק מן התוכנית השלמה שהועיד הרמב"ם לספר זה, וכנקודת פתיחה שלה (ומכאן מקומו של הפרק בתחילת הספר). והתוכנית היא - נסיון לרציונליזציה של התורה והמצוות. נסיון זה כמובן אינו יכול להצליח אלא הודות להשענות על סתירות לוגיות מוסוות וכל מיני תרגילים לשוניים אחרים, שהרמב"ם היה מומחה בהם.

היה מעניין?

 

[roi k]

הרמב"ם הרי מצהיר שסתירות במו"נ הם מהסוג החמישי או מהשביעי

השאלה אם ידוע לך על מקום שמרכך את הסתירה הנ"ל. אם הסתירות הם מהסוגים הנ"ל אזי צריך להיות מקום במו"נ ששופך או שונה ל הסתירה הנ"ל.

 

[iricky]

נו כן, זו סתירה מהסוג החמישי או אולי השביעי

הדרך היחידה לרכך סתירה היא להראות שהיא סתירה מדומה. סתירה של ממש, כמו במקרה זה, אין כל דרך לרכך. אפשר לנסות להעלים אותה מן העין, או לטשטש אותה, וזהו. אבל אם זוכרים שהרמב"ם לא היה הוגה רציונאליסט אלא גדול ההוגים באמונת היהדות, אז הסתירה הלוגית אינה נתפסת כאיזו מכה גדולה, משום שעצם האמונה הדתית היא סתירה לוגית מניה וביה. החשוב הוא להבין שהלוגיקה אינה חזות הכל, שגם לה יש מגבלות, ושהעולם מלא וממולא בתופעות מגוונות שאינן מתישבות כלל עם הלוגיקה. נמצא שאמונה באלהים היא לא כל כך אבסורדית, או לפחות איננה האבסורד היחידי בעולמנו כמו שזה נראה במבט ראשון. מצד שני חשוב לזכור שהיא גם איננה מובנת מאליה.

 

[roi k]

לטענת הרמב"ם אנו לא אמורים למצוא אצלו סתירות מהסוג השישי

ונראה לי קצת תמוה שכבר בפרק ב' שלו אנו מוצאים סתירה ברורה וחדה מהסוג השישי, וזאת למרות שנושא האמונה מורכב מאוד מבחינה לוגית (לא הייתי ממהר לומר שעצם האמונה היא סתירה לוגית מניה וביה).
כפי של' אומר, סיום של פרק ב' הינו מיוחד לרמב"ם ולכן סביר שבה לרמוז לנו על הרצון כנקודת מפתח לפיתרון.
האם (ופה אני חושב ב"קול") בעצם הרמב"ם בא לומר שהרצון קיים גם באדם השיכלי ולמרות שאין בו דחפים של "טוב ורע" יכול לבחור בבחירה לא שיכלית, וזאת למרות שכולו שכל. כעקרון ניתן לומר שבאדם השכלי מנוטרל החלק המדמה אך החלק המתעורר קיים. עצם בחירה שכזו מעירה את החלק המדמה. ניתוח שטחי זה יכול להתגבר על הסתירה, אך אני בטוח שיהיה לחברים פה לומר על זה, ואשמח לשמוע על כך...

 

[iricky]

איך הגעת למסקנה שזו סתירה מהסוג השישי?

סתירה מהסוג השישי היא סתירה שאין המחבר מודע לה. אז ממה נפשך, אם הרמב"ם לא היה מודע לסתירה שבדבריו, אז אין פלא שאנו מוצאים אותה. ואם היה מודע, הוא לא היה מותיר אותה על כנה.
הסתירה אינה ניתנת לפתרון בדרך שאתה מציע, שכן היא מצויה כבר בהכרה המושגית, עוד לפני הפעלת כוח הרצון. אם האדם מתחילת ברייתו היה כולו שכל ולא הכיר את הטוב והרע, כיצד ייתכן שהאשה ראתה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים ונחמד להשכיל? מושגים אלה אינם אמורים להכלל בלקסיקון של האדם השכלי.
אבל כאמור זה אינו הקושי היחיד בדברי הרמב"ם. יש בדבריו עוד קשיים מרובים. לדוגמה, "אבל הטוב והרע הוא במפורסמות, לא במושכלות, לפי שאין אומרים השמים כדוריים טוב והארץ שטוחה רע אלא אומרים אמת ושקר". ובכן, לא זו בלבד שאומרים גם אומרים, אלא התורה עצמה אומרת זאת. "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". במקום אחר מסביר זאת הרמב"ם ואומר שעצם המציאות היא טוב. וכיוצא בזה יש עוד.

 

[roi k]

לגבי נושא הטוב יתכן מאוד שמדובר בשיתוף השם אך אין זה העניין.

כל בר דעת רואה שבפרק ב' במו"נ יש סתירה (ועל זה אין ויכוח), אז אם כן איזה סוג סתירה לדעתך קיימת? אני בחרתי בסתירה בשישית כיוון שלפי הבנתי את טענותיך היא היחידה שנראיתה לי מתאימה. אני כמובן לא חושב שמדובר בסתירה השישית אלא מהסוג החמישי או השביעי, ואם אני צודק אז יש צורך בעמקות נוספת (ולכן מלכתחילה העלתי את הדיון) כדי ליישב אותה.

 

[roi k]

ולגבי כך שנאמרו עוד לפני החטא ביטויי הערכה (טוב, נחמד וכו')

אולי יתכן לחשוב רגע על הסבר המניח את הדעת.
רק שיהיה ברור, אני לא מנסה בכל דרך להגן על פירוש הרמב"ם, רק שהמו"נ הוא ספר שנכתב לקורא המאמץ את חשיבתו ולא מכריע על פי מסקנתו הראשונה ועוד.
אני מנסה לראות אם יש כיוונים אחרים שיכולים להוביל לאיזושהי נקודת איזון בין כל הרעיונות המוצגים.

 

[iricky]

מה פירוש "הסבר המניח את הדעת"?

נראה שאתה מחפש דרך לישב את הסתירה. ובכן, אין דרך כזו. עכשיו צריך לחפש תשובה לשאלה - מה המסקנה הנופקת מזה? מה טעמו של הרמב"ם בהבאת דברים הסותרים זה את זה? ליבוביץ הציע שהרמב"ם מרמז בזה על הנבואה כפי שהוא תופס אותה. זה לא נראה לי. אני מציע תשובה אחרת. הרמב"ם חותר לשכנע את הקורא שהתורה על כל מצוותיה היא רציונאלית, שכלית. לפיכך אין המושגים טוב ורע חלים עליה, אלא רק שקר ואמת. ובכן הרמב"ם חותר לשכנע את הקורא שהתורה אמת (שידע האמת לעצם האמת, והתורה אמת, ותכלית ידיעתה לעשותה). לפיכך הוא אינו חושש מסתירות אם הן תורמות למאמץ לשכנע את הקורא, ובלבד שהקורא לא יחוש בהן.

 

[u r i el]

נסה לקרוא עד עמוד 390 ועד בכלל.

יש בעמודים אלה דיון נרחב על משמעות הרצון ועל האופן בו ליבוביץ מבין ' רצון ' בכלל, ובזיקה לאמונה הדתית בפרט. מקומו של 'הרצון' בהגותו של ליבוביץ מכריע נחרצות.

לגבי הרמב"ם - כמו בסוגיות אחרות מהדהד הרמב"ם את עולמה של הפילוסופיה היוונית שעסקה בין היתר בסוגיית הרצון בכלל ובמושג "חולשת הרצון" בפרט, מושג שבא להסביר בהגותו של אריסטו כיצד יתכן שמי שמכיר את הטוב ישגה בעשיית הרע. בעמדתו זו חולק אריסטו על אפלטון שסבר שמי שאכן מכיר את הטוב לא ישגה בעשיית הרע.
פרופ' מ. שוורץ העדיף לתרגם במקום 'רצון' > 'חפץ'. ובכלל, סיומות זו של פרק ב' שימשה את קולמוסיהם של רבים. היה ביננו חבר שכתב חיבור על ' ישתבח בעל הרצון' ומשמעויותיו.

דעתי האישית היא שפרשנות "כתבי הקודש" בראי הפילוסופיה היוונית מובילה למדרון חלקלק שממנו צונחים בנפילה חופשית לכפירה במסורת היהודית הרווחת.

 

[roi k]

אשמח אם תראה את התגובה שלי למעלה

 

[ד.ר. דוליטל]

אני רואה דווקא סתירה בדבריו של ליבוביץ...

הרי הוא טוען כל הזמן שהתבונה אינה משפיעה על הבחירה של האדם.