סתם בא לי לקטר, ואתם הכתובת

zvooloon

New member
סתם בא לי לקטר, ואתם הכתובת

וזה לא שהיה לי יום קשה במיוחד, אבל בימים האחרונים אני מרגישה שהמצברים התרוקנו. אני בטוחה שהם יתמלאו שוב בקרוב, אין ברירה, מוכרחים לתפקד, אבל פתאום איזה יאוש השתלט, משהו במערכת החיסונית הנפשית קרס זמנית. אני מרגישה שאזלו הפתרונות היצירתיים לפתור את אינספור הבעיות שמעורר האלצהיימר. יש בי איזו עייפות וכרגע אני לא מטפלת טובה באבי (וגם לא באמי הצלולה) ואולי אני יותר מזיקה מאשר מועילה. האלצהיימר הזה דורש מאיתנו להיות תמיד מתפקדים ואופטימיים כלפי חוץ, וזה לא תמיד הולך. היום הייתי כישלון חרוץ. אני מסתובבת עם הרגשה נכאה מיום רביעי שעבר, היום ההוא של ההתפרעות במואסי וחסימת הכבישים.ברור לי שחודש אוגוסט הולך להיות סיוט של ממש בארצנו. איכשהו ההתנתקות והאלצהיימר והחופש הגדול (יש לי גם איזה ילד שצריך לשעשע בחופש) התערבלו אצלי בנפש לאיזה נאחס אחד גדול. ובמישור האלצהיימר - סתם עוד יום רגיל. מכתב שנשלח אלי הגיע להורי. אבי כנראה לקח אותו מתיבתי לתיבתו, בטעות. טוב שהמכתב נמצא. ואמא שלי אמרה משהו שעיצבן אותי על כך שנצטרך לשלוח את אבי לבית אבות מוקדם יותר מכפי שהיא חשבה, ולי זה ממש לא נראה. אני לא מוכנה לשלוח אותו לבית אבות, הוא עדיין מתהלך בחופשיות ושואב הנאות מסביבתו הביתית המוכרת. על הכנסת פיליפיני/ת הביתה אמא שלי לא מוכנה לדבר, אף שלדעתי זה פתרון מתאים הרבה יותר בשלב זה. איך לשכנע אותה? כל העניינים האלה יצטרכו להעסיק אותי בחודשים הקרובים ואני עייפה. סליחה על הקיטורים, זה באמת אפס קצהו ממה שחלקכם מתמודדים אתו. אנחנו עוד ממש בתחילת הדרך, ותודה שאתם כאן, ולו כדי לשפוך קצת את אשר על הלב.
 

ענתי44

New member
יהיה בסדר ../images/Emo24.gif

את מקטרת? אם תסתכלי קצת בפורום תראי כמה אני מקטרת ובוכה. וזה בסדר כי כאן הכתובת לבכי ולשפיכת הלב הגדוש בכאב. כאן כולנו באותה הקלחת ואין מקום בו יבינו את מה שאנחנו עוברים מאשר בפורום. אנחנו כמו סיר לחץ. אם לא נפתח קצת את סגור ליבנו ונשחרר קיטור הרי נתפוצץ ונדיח את התבשיל שאנו מכינים ליקר לנו. את לא כישלון קטן ובטח לא כישלון גדול. להיפך. פשוט יש ימים כאלו שלא הולך כלום והכל משתבש. ועל כל מה שמשתבש לגבי חולי האלצהיימר מרפי צריך לכתוב חוק מיוחד. לכן אל תקחי את זה באופן קשה. ברור שיהיה בך עייפות. את צעירה בשיאך אשר עדיין זקוקה להורים שיתמכו בך ושיהיו שם עבור בנך למשל ישמרו עליו בחופשה ויקחו אותו לנדנדות. והנה במקום, יש לך עוד שני ילדחם מגודלים שזקוקים לך. את עכשיו אמא להורים שלך וזה מעייף ושוחק וקשה. לא פלא שאת חסרת כוח.ובנוסף אנחנו חיים בארץ אוכלת יושביה שבה אין רגע דל והצפוי לנו בדרך. לכן אני מציעה לך ל"הרוג" תורכי תורכי. לאט לאט. לגבי מה שקורה בישראל את חייבת לסנן. להפסיק להקשיב ולהתרכז בחיים שלך. אני הייתי פריק של חדשות. כל חצי שעה מבזק. אדם מאוד פעיל ומעורה פוליטית וחברתית והיום אני ממש מסננת. מסניפה חדשות במינון נמוך יותר ומשתדלת לא לקחת ללב. באשר להורייך את צריכה המון כוח כי את בודדה במערכה. האם את יכולה לגייס מהמשפחה המורחבת עזרה? מחברות של אמא. שיעזרו לך לשכנע אותה להכניס עובדת זרה או שיוציאו אותה לנפוש קצת בלי אבא. למשל לראות סרט, לשחק קלפים או סתם לשבת בבית קפה? אולי תיזמי שיחה מקצועית עם עובדת סוציאלית או תפגישי אותה עם אישה אחרת שבעלה חולה ומרוצה מכך שיש לה פיליפינית בבית. שתראה שהשד אינו נורא כל - כך. (אני אגב די מזדהה עם הקושי שלה להכניס אישה זרה הביתה) או אולי עם חברות כוח אדם. יש הרבה דרכים שניתן לשכנע את אמא שלך. צריך סבלנות ועקשנות. והאהבה שלך להורים תעזור לך לשכנע את אמא. ובאשר לאבא. אל תשאלי שאלות ובמיוחד לא את השאלה למה? פשוט תמשיכי לאהוב אותו ולספק לו עוד הנאות קטנות. למשל בטוחני שמפגש עם בנך גורם לו עונג רב. ואני רוצה לסיום להתייחס למשהו שכתבת " האלצהיימר הזה דורש מאיתנו תמיד מתפקדים ואופטימיים כלפי חוץ." אז האלצהיימר באמת לדעתי דורש מאיתנו תפקוד ואופטימיות ברם למה כלפי חוץ? אם עצוב לך ואת מרגישה חוסר אונים זה בסדר. זה מותר. לרגע עד שהמצברים מתמלאים שוב ואפשר לחזור ולהניע את גלגלי המכונה. כלפי הסביבה את לא חייבת כלום. רק כלפי עצמך והיקרים לך. אני חושבת שהאידיאלי הוא להיות מתפקדים ואופטימיים כלפי פנים. בפנים את צריכה לשאוב משם את כושר האילתור והקוסמות אפילו, והכוח להמשיך ולטפל. בטח כשמדובר באופטימיות. אני מאמינה שאושר זה בחירה. למרות הקשיים אני בוחרת להיות מאושרת ואני עושה מאמצים להשאר אופטימית וחדורת שמחת חיים גם ברגעי משבר וזה קשה! אבל אני בוחרת להיות אופטימית ( אולי כי אני אוהדת הפועל בכדורגל ואוהדי הפועל חייבים לשמור על אופטימיות כדי לשרוד) וכמו שאת דואגת להורים ולבן החמוד שלך ואולי גם לבן זוג עליך לדאוג בראש ובראשונה לעצמך. לעשות דברים שגורמים לך נחת. חברה טובה שלי נמצאת עכשיו במשבר אמא שלה בבית חולים עם כריש דם במוח. והיא רצתה לבטל טיפול הוליסטי כל שהוא אני לא נתתי לה. קודם הטיפול ואחר כך לרוץ לבית חולים וכך היה וזה נתן בה כוחות חדשים והעלה את מפלס האופטימיות מאוד! טפלי בעצמך וקחי לך הפוגות קצרות רק בשבילך ולמענך. גם שעה אחת מחוללת פלאים. שיהיה בהצלחה ותזכרישתמיד אנחנו כאן בשבילך
 

מני בר

New member
מזדהה

עם הסחיטות נפש הזו.הטבת לתאר את המצב הזה מצוין. אמא שלך אולי מתארת כמיהה להשתחרר ממנו וזה לגיטימי. לבן הזוג הכי קשה יותר מהילדים.. יש בתי אבות טובים וזה לוא דוקא "עונש". הפיליפינית בבית היא עזרה אבל אמך תמשיך להיות בתמונה עם כל הכאב ולא תוכל ממש לחיות את חייה.בת כמה אמך? כדאי להתייעץ עם פסיכולוג או עובד סוציאלי
 

zvooloon

New member
תודה לכם על התמיכה, עזרתם לי מאוד,

וגם בזכותכם היום הזה היה ממש בסדר. עד השבירה הבאה. אימא שלי בת 76. וברור שלה עוד הרבה יותר קשה מאשר לי. ומי רוצה לחיות עם מין אורח של קבע בבית, גם אם הוא קרוי פיליפיני? זה בדיוק העניין, הדברים ברורים, וכמובן גם מורכבים מאוד, וברור שאין על מי לכעוס ושלא מועיל להתייאש, ובכל זאת כועסים לפעמים ומתייאשים לפעמים. ואתמול היה לי רגע שהרגשתי ממש בתחתית. אני מסכימה איתך, מני בר, שבית אבות עשוי להיות הכרחי בשלב מסוים, וכבר ראיתי בחיי בתי אבות שנראו בהחלט סביר, אבל עדיין לא הגענו לשלב הזה. שיהיה לשניכם סוף שבוע נעים וקל ושוב המון תודה.
 
למעלה