סתם בא לי לקטר, ואתם הכתובת
וזה לא שהיה לי יום קשה במיוחד, אבל בימים האחרונים אני מרגישה שהמצברים התרוקנו. אני בטוחה שהם יתמלאו שוב בקרוב, אין ברירה, מוכרחים לתפקד, אבל פתאום איזה יאוש השתלט, משהו במערכת החיסונית הנפשית קרס זמנית. אני מרגישה שאזלו הפתרונות היצירתיים לפתור את אינספור הבעיות שמעורר האלצהיימר. יש בי איזו עייפות וכרגע אני לא מטפלת טובה באבי (וגם לא באמי הצלולה) ואולי אני יותר מזיקה מאשר מועילה. האלצהיימר הזה דורש מאיתנו להיות תמיד מתפקדים ואופטימיים כלפי חוץ, וזה לא תמיד הולך. היום הייתי כישלון חרוץ. אני מסתובבת עם הרגשה נכאה מיום רביעי שעבר, היום ההוא של ההתפרעות במואסי וחסימת הכבישים.ברור לי שחודש אוגוסט הולך להיות סיוט של ממש בארצנו. איכשהו ההתנתקות והאלצהיימר והחופש הגדול (יש לי גם איזה ילד שצריך לשעשע בחופש) התערבלו אצלי בנפש לאיזה נאחס אחד גדול. ובמישור האלצהיימר - סתם עוד יום רגיל. מכתב שנשלח אלי הגיע להורי. אבי כנראה לקח אותו מתיבתי לתיבתו, בטעות. טוב שהמכתב נמצא. ואמא שלי אמרה משהו שעיצבן אותי על כך שנצטרך לשלוח את אבי לבית אבות מוקדם יותר מכפי שהיא חשבה, ולי זה ממש לא נראה. אני לא מוכנה לשלוח אותו לבית אבות, הוא עדיין מתהלך בחופשיות ושואב הנאות מסביבתו הביתית המוכרת. על הכנסת פיליפיני/ת הביתה אמא שלי לא מוכנה לדבר, אף שלדעתי זה פתרון מתאים הרבה יותר בשלב זה. איך לשכנע אותה? כל העניינים האלה יצטרכו להעסיק אותי בחודשים הקרובים ואני עייפה. סליחה על הקיטורים, זה באמת אפס קצהו ממה שחלקכם מתמודדים אתו. אנחנו עוד ממש בתחילת הדרך, ותודה שאתם כאן, ולו כדי לשפוך קצת את אשר על הלב.
וזה לא שהיה לי יום קשה במיוחד, אבל בימים האחרונים אני מרגישה שהמצברים התרוקנו. אני בטוחה שהם יתמלאו שוב בקרוב, אין ברירה, מוכרחים לתפקד, אבל פתאום איזה יאוש השתלט, משהו במערכת החיסונית הנפשית קרס זמנית. אני מרגישה שאזלו הפתרונות היצירתיים לפתור את אינספור הבעיות שמעורר האלצהיימר. יש בי איזו עייפות וכרגע אני לא מטפלת טובה באבי (וגם לא באמי הצלולה) ואולי אני יותר מזיקה מאשר מועילה. האלצהיימר הזה דורש מאיתנו להיות תמיד מתפקדים ואופטימיים כלפי חוץ, וזה לא תמיד הולך. היום הייתי כישלון חרוץ. אני מסתובבת עם הרגשה נכאה מיום רביעי שעבר, היום ההוא של ההתפרעות במואסי וחסימת הכבישים.ברור לי שחודש אוגוסט הולך להיות סיוט של ממש בארצנו. איכשהו ההתנתקות והאלצהיימר והחופש הגדול (יש לי גם איזה ילד שצריך לשעשע בחופש) התערבלו אצלי בנפש לאיזה נאחס אחד גדול. ובמישור האלצהיימר - סתם עוד יום רגיל. מכתב שנשלח אלי הגיע להורי. אבי כנראה לקח אותו מתיבתי לתיבתו, בטעות. טוב שהמכתב נמצא. ואמא שלי אמרה משהו שעיצבן אותי על כך שנצטרך לשלוח את אבי לבית אבות מוקדם יותר מכפי שהיא חשבה, ולי זה ממש לא נראה. אני לא מוכנה לשלוח אותו לבית אבות, הוא עדיין מתהלך בחופשיות ושואב הנאות מסביבתו הביתית המוכרת. על הכנסת פיליפיני/ת הביתה אמא שלי לא מוכנה לדבר, אף שלדעתי זה פתרון מתאים הרבה יותר בשלב זה. איך לשכנע אותה? כל העניינים האלה יצטרכו להעסיק אותי בחודשים הקרובים ואני עייפה. סליחה על הקיטורים, זה באמת אפס קצהו ממה שחלקכם מתמודדים אתו. אנחנו עוד ממש בתחילת הדרך, ותודה שאתם כאן, ולו כדי לשפוך קצת את אשר על הלב.