סתם הרהורים שלי

[acky007]

סתם הרהורים שלי

אני יושב פה כבר כמה שבועות, קורא את הנאמר בפורום ומקנא בכותבים (רציתי לכתוב "....מקנאה" אבל זה לא יאה...). מקנא כי לי אין את היכולת להתפרק כך דרך המקלדת. אני יושב וקורא, והפורום וכותביו עושים לי דברים שהרבה לא מצליחים.... למשל... אני בוכה!!! אני שעל הקבר של בני לא הזלתי דמעה (אבדתי הכרה לכמה שניות כן, אבל לא בכיתי), אני שבכל פעם שאני מגיע לאנדרטה או לקבר לא מצליח להזיל דמעה - יושב פה מול המסך ובוכה... ואין לכם מושג (או שכן יש לכם) מה משמעות הבכי הזה לגבי... או שאני קורא את כל ההתלבטויות שיש גם לי - למה הקבר לא אומר ולא עושה לי כלום, למה אני מעדיף את האנדרטה של 77????? מדוע מציק לי הטכס הדתי, חסר כל המשמעות לגבי, בכל אזכרה כזו ליד הקבר???? קורא ומקבל בעצם תשובות להתלבטויות של עצמי שכן מתברר לי שאני לא לבד בסיפור הזה, יש עוד שחושבים כמוני, משמע אני לא "דפוק", אני פשוט לא מוכן לעשות את "מה שמקובל" (מה זה בכלל??). ואצלי יש בעיות נוספות שלא ראיתי אצל אחרים - כמו החברה של הבן שרוצה להיות מוכרת כאלמנתו, רק השד יודע למה.... כמו סבא וסבתא של הבן שמסוכסכים איתי מזה עידן ועידנים, עוד לפני שאמו ז"ל של לירון ז"ל נישאה לי, והאסון הזה לא ריכך את הסכסוך ואת התנהגותם כלפי (שהרי אני "רצחתי" את ביתם!!).... אז הנה מתקרבת השנה... וכמו אצל היהודים מתחיל הויכוח הנצחי - שנה או 11 חודש? אצלנו ככה ואצלם ככה... אז חתכתי - שנה וזהו, שנה!! ט´ בטבת תשס"ב 22 בינואר 2002, שנה למותו של רס"ן יוגב לירון!! מה שנה?!, איפה שנה?! זה הרי קרה רק אתמול..... והחברים שלו מודיעים לי שככוונתם לעשות ערב לזכרו, וכבר סגרו על אולם (במתנה) וכבר יש להם מפיק (בחצי מחיר) ואולי עודד מנשה יבוא להנחות בהתנדבות ואולי ואולי.... ו"אתה, רק תבוא ובבקשה תגיד כמה מילים על הבן שלך..." מה זה כמה מילים על הבן שלי??? 300 ערבים ויותר לא יספיקו כדי שאוכל לומר מה שיש לי להגיד....... אז זהו, יושב מול המקלדת, כותב הודעה לפורום ומוחק.... כותב הודעה ולא שולח.... ועוד אחת ועוד אחת.... אז את זו אני כן מעביר..... ואני בטוח שתבינו אברהם - אבא של לירון

 

[עזרה@ראשונה]

יש לך כן יכולת להתפרק דרך המקלדת

אתה פשוט צריך רק לשלוח את מה שאתה היום ממילא כותב ונוהג למחוק. כתבת? - אל תמחק. שלח! וכך יבוא פרק אחד, ואחריו פרק שני, ועוד פרק, ועוד פרק, כן, גם זו משמעות המושג להתפרק, פרק ועוד פרק, גם משפט וחצי הוא פרק, גם חצי מילה היא פרק, וכך תתפרק, עוד פרק ועוד פרק, למה לך להתלבט: תעשה מה שהבן שלך היה עושה במקומך: שולח ולא מוחק. וטוב להתעלם מכל העניינים המשפחתיים הקטנים. כל תופעה מהסוג שהזכרת היא לעיתים סוג של ביטוי אישי והתמודדות מול האסון. כל אחד נוהג לפי הראש שלו. עזוב. חבל לשחוק על כך אנרגיה מיותרת. וזה אפילו בסדר שתלך באותו ערב ותגיד רק כמה מילים: בדיוק את מה שאמרת כאן - שגם אלף ימים לא יספיקו לך כדי לומר את מה שיש לך להגיד, זה בסדר, זה ברור, כולם הרי מבינים זאת בעצמם, זה בהחלט בסדר, תהיה בטוח שגם לחברים שלו לא יספיקו המילים של אותו ערב, ובכלל: נסה להעמיד את עצמך רגע בצד - ןלחשוב מה היה מחליט לירון במקומך. מה שתשמע אותו מחליט - כך תעשה. אין דרך הולמת ומכובדת יותר מזו בשביל אבא כדי להנציח את בנו. על עזרא - אתה יכול להיות בטוח שיזכור אותך באותו יום. נפלת לו בדיוק על היומולדת.

 

[אחת מהצד]

סתם כמה מלים

אתה יודע.. ככה גם אני התחלתי. שוטטתי לכאן כמה פעמים וקראתי. לא חשבתי שמסוגלת להשתתף. בטח לא לשתף. פתאום זה בא יום אחד. ומאז כמו שאתה רואה אני לא סותמת את הפה.. ה"צרת רבים.." מקבל פה משמעות אנושית. חמה. תומכת. לא תמיד אתה מוצא שלמישהו אחר יש "בעיה" זהה. אבל תמיד תמצא מישהו שיגיד לך משהו שלא חשבת עליו. שיאיר לך עוד איזה צד. או ש"יחבק" אותך ברגע הנכון. זה סוג מיוחד. חדש. אחר. של חברות. של קבלה. של משפחתיות. השייכות לכאן היא מהנשמה. והבכי.. טוב. נו. אתם הגברים קשה לכם שם.. וזה טוב שבכל זאת יוצא קצת. ממש לא משנה איפה. זה אומר שאתה מדבר אל רובד יותר פנימי שלך. יותר רך. יותר אתה. ובטח התחלת להבין למה כל כך טוב לבכות לפעמים. וכן. כל הסיבוכים המשפחתיים האלה. מעצבן איך אנשים לא יודעים להתעלות מהדברים הקטנים כשקורים מסביב הדברים הגדולים. אולי תתחיל לכתוב את הכמה מלים שאתה רוצה להגיד על הבן. תכתוב הרבה. הכל. עד שתרגיש שמספיק לך ואתה צריך מנוחה. בסוף יצא לך מזה גם כמה מלים להגיד בערב לזכרו. וגם יצא מהבלוק הזה עוד קצת. עוד איזה פנה תתרכך לה במקום המאובן ההוא. ואם אתה מהקבוצה ששום דבר לא הולך אצלה "פשוט כי ככה מקובל".. אז תביא כסא. יש פה כתה שלמה של כאלה..

 

[kevant]

הרהורים

כמה שזה מוכר לי. ההרהורים שאתה מעלה כאן. אין בדברים שאתה מעלה "נכון" ו"לא נכון". יש כאן רק מה מתאים לי,(לך). אם ברצונך לערוך טכס במלאת שנה לפי התאריך העברי או הלועזי אזי זו ההחלטה שלך. זה זה הרי היה בנך. אתה הוא זה שקמתה בלילות לבדוק את נשימותיו, אתה הוא זה שמחה את דמעתו בנופלו בזמן משחק. אתה היתה לצידו תמיד בכל מצב. אז למה מישהוא אחר צריך להפקיע ממך את מה שנישאר לך ממנו? כן יש מקום להתחשב גם באחרים, אך לא על חשבון יסורי המצפון שלך. יש לך מספיק מהם. הזמן הוא רק סיבוב של מחוגים על פני השעון. הוא לא נעצר. מה שאנו נעשה בין סיבוב אחד לשני לטובת ילדנו שלנו זה יהיה ושלנו ישאר. אף אחד אחר לא יעשה עבור ילדנו את מה שאנו חפצים לעשות. לחיים וגם למתים. שלך בחיבוק כואב. אב.

 

[מיכל@בר]

מה שנקרא, תוספות יוקר....

לא מספיקים האובדנים שלך, לא מספיק הכאב הזה, אז עוד ועוד... ואלה רק מוסיפים עוד דברים מעצבנים. ובעצם, אתה אמור לא להתייחס לזה, שכן אחרי כל מה שעברת, צריך להיות קטן עליך, אבל אין מה לעשות, והדברים האלה משפיעים... גם אני חושבת כמו kevant, תלך רק עם מה שמתאים לך, 11 חודש, שנה, כל מה שיבוא לך. האובדן הוא שלך...

 

[אוזן רגישה]

אברהם,הדמעות, זה צד הטוב של המקום

כי כאן אומרים הרבה דברים, שאנשים שלא פה, רואים בזה חולשה ובעצם זה חוזק. הדמעות ידביקו בך את השברים לאט והשיתוף יבנה אותך "קומה" אחר "קומה". יהיו חללים במיבנה הזה אבל הוא יהיה יציב ואיתן. אבא שלי שהוא איש מאד חכם (למרות שהוא אבא שלי.. לחייך בבקשה), אמר לי שהדרך הנכונה היא פשרה כי אחרת נורא כואב ואין סוף לכלום. אז תתפשר עם עצמך ותכתוב כמו עכשיו כשאתה יכול, אל תנסה להבין את החברה ומה המניעים שלה - זה מלחמה שלה... קבל את העולם כפי שהוא (קל לתת עצה לא קל לבצע!). ובעיקר אם לא תכעס עלי על הפלישה, תספור את הזיכרונות היפים שיש לך מלירון ומאמא שלו כי לבזבז אנרגיה וכעס על דברים המכלים בך את הטוב, חבל. אין משמעות לטקס הדתי למי שאין משמעות, זה בסדר אבל תמיד צריך לכבד שלאחר יש משמעות. האנדרטה משמעותית כי זה משהו מוחשי ובשטח אש, רחוק מההמולה היומית (ימי החול של השבוע), כאילו הדרת קודש (כך אני רואה את זה). ומה אכפת לך? זה חשוב לך?! תחזיק בזה בלב שלם. תן לעצמך את הזמן, תן לך את האומץ להיות זקוק ומבולבל, תן לך ותוכל לקבל. מאד איתך.

 

[acky007]

ואני הלא שערתי לעצמי....

שמהפורום הזה אכן יבוא עידוד... נהדר היה לקרוא את כולכם, אבל עדיין אין בי הכח לכתוב כל שעל ליבי... תודה לכולכם, אני כאן גם אם אין הודעה שלי על המרקע... ויום אחד, אני מקווה, זה גם יפרוץ לו.....