סתם הרהורים שעולים בי..
אולי הדברים שלי ישמעו מוגזמים ומוקצנים ובכל זאת בוחרת לומר אותם. עניין המאמרים די ערער את מצבי. לא יודעת אם לחיוב או לשלילה. גם לא מחפשת את ההגדרות לכך. אני רק יודעת שזה גרם לי לפקוח את העיניים ולעסוק ולטחון וללוש את העיסה הזו עד כלות. כל תקופת החג הזו היתה די מתישה וקשה לי הן בעקבות "המשפחה" והן בעקבות כל התהיות אצלי. אני לא יודעת לשם מה אני כותבת. אולי צריכה לשחרר את הכאב שיצר חלל גדול ולא מוסבר אצלי. אני יודעת שאני לא מובנת והמשפטים שלי די חסרים להם ובכל זאת הכאב אצלי הוא כל כך חזק ומייאש בשעות האלה. מה שהכי כואב לי הוא שאין לי עם מי להתעמת. אין לי על מי להשליך את כל הזעם הזה, את כל הכאב, את כל השנאה, את כל מכלול הרגשות שמציף אותי. יש ימים כמו היום הזה, שהזעם משתלט ולוקח פיקוד ואני כל כך רוצה לעמוד מול מי שצריך ויודעת שאין לי כתובת. אין עם מי לדבר. הדלתות מזמן נסגרו. וכל ניסיון שלי להתעמת רק מותיר אותי חסרת אונים. אז בעיקר כואבת עכשיו ובוכה. רוצה כל כך להשתחרר מתוך המקום הזה של הכאוס שמאיים להטביע אותי. אין לי הגדרות לעצמי. מיואשת ועייפה נפשית ומחכה שכל הכאב הזה יהיה מאחורי. השגרה כבר מחכה בפתח......עוד מעט יעלם הלילה המדכא הזה והשגרה הנעימה שדי מתסכלת ביום יום תחזור לה ואני אקבל אותה בשמחה. ככה זה אצלי כאשר אני מרגישה חסרת אונים. כאשר אני מרגישה שאני מתפוצצת. שאני כל כך רוצה להתעמת, לפעול, לעשות, ונשארת במקום כמו תמיד. את המאמרים, דרך אגב, קראתי מכל כיוון, מספר פעמים, ובכל פעם שאני מרגישה מבולבלת, שאני מרגישה את כל הביטחון מתערער לי, אני שבה אליהם. הם הערובה שלי לשפיות.
אולי הדברים שלי ישמעו מוגזמים ומוקצנים ובכל זאת בוחרת לומר אותם. עניין המאמרים די ערער את מצבי. לא יודעת אם לחיוב או לשלילה. גם לא מחפשת את ההגדרות לכך. אני רק יודעת שזה גרם לי לפקוח את העיניים ולעסוק ולטחון וללוש את העיסה הזו עד כלות. כל תקופת החג הזו היתה די מתישה וקשה לי הן בעקבות "המשפחה" והן בעקבות כל התהיות אצלי. אני לא יודעת לשם מה אני כותבת. אולי צריכה לשחרר את הכאב שיצר חלל גדול ולא מוסבר אצלי. אני יודעת שאני לא מובנת והמשפטים שלי די חסרים להם ובכל זאת הכאב אצלי הוא כל כך חזק ומייאש בשעות האלה. מה שהכי כואב לי הוא שאין לי עם מי להתעמת. אין לי על מי להשליך את כל הזעם הזה, את כל הכאב, את כל השנאה, את כל מכלול הרגשות שמציף אותי. יש ימים כמו היום הזה, שהזעם משתלט ולוקח פיקוד ואני כל כך רוצה לעמוד מול מי שצריך ויודעת שאין לי כתובת. אין עם מי לדבר. הדלתות מזמן נסגרו. וכל ניסיון שלי להתעמת רק מותיר אותי חסרת אונים. אז בעיקר כואבת עכשיו ובוכה. רוצה כל כך להשתחרר מתוך המקום הזה של הכאוס שמאיים להטביע אותי. אין לי הגדרות לעצמי. מיואשת ועייפה נפשית ומחכה שכל הכאב הזה יהיה מאחורי. השגרה כבר מחכה בפתח......עוד מעט יעלם הלילה המדכא הזה והשגרה הנעימה שדי מתסכלת ביום יום תחזור לה ואני אקבל אותה בשמחה. ככה זה אצלי כאשר אני מרגישה חסרת אונים. כאשר אני מרגישה שאני מתפוצצת. שאני כל כך רוצה להתעמת, לפעול, לעשות, ונשארת במקום כמו תמיד. את המאמרים, דרך אגב, קראתי מכל כיוון, מספר פעמים, ובכל פעם שאני מרגישה מבולבלת, שאני מרגישה את כל הביטחון מתערער לי, אני שבה אליהם. הם הערובה שלי לשפיות.
