סתם חרדה... אבל דיון היפוטתי, אמיתי בשבילי...
אני ללא ילדים, נישאתי לבחור שיש לו 2 ילדים מנישואים קודמים,
הם בני 16 ו11, היחסים טובים, הכל על מי מנוחות.
אני רוצה להביא ילדים, בן זוגי, כבר לא ילד, לא בהכרח היה רוצה עוד ילדים, אבל עוד טרם נכנסנו לחופה
הסכים והבין ורוצה שנביא ילד משותף לעולם,
הוא לגמרי בעניין, אני לעומת זאת, בדאגה שהוא לא ירצה עוד אחד.
(כן, אני יודעת זה דבילי עוד לפני שהבאנו אחד לעולם)
כשאנחנו מדברים הוא מנגד למחשבה אפילו, אבל עקב הלחץ הלא אמיתי שלי הוא אומר
שהוא לא יכול להתחייב ולא שולל ונראה מה יהיה כשיגיע הזמן...
למה אני ככה? וכאן אני רוצה את דעתכן, שאחים זה אחים.
זו דאגה, זה משו שיש לילדים אחרי שההורים עזבו את העולם.
בכלל, ליפול נטל על ילד אחד בזקנה זה לא משו שהייתי רוצה
משיחות עם כמה חברות שלי, בנות יחידות, הן היו מעדיפות אחים נדמה להן
כי יש אחת שאמא שלה זקנה, והאב נפטר, והיא פשוט מתרוצצת עם האם עד אין סוף בטיפול שלה ללא עזרה.
אבל זו לא רק הזקנה, והאגואיסטיות שלי,
האם אחים בהפרש כ"כ גדול, שאני אפילו לא בהריון, יגיע בהפרש של למעלה מ12 שנה מהקטן!, יהיה להם קשר כזה
שהם יוכלו לדאוג אחד לשני, בטח לא לדאוג לי (הבנים של בן זוגי), אבל אחד לשני.
הגדול שלו כבר יודע שזה בתכנון, לא מתנגד, אפילו ההפך, ואומר שמה שלא יהיה זה יהיה אח שלו,
ושהוא ידאג לו ויאהב אותו, אבל בטח הקשר שלהם יהיה כמו של דודים, כי הוא כבר יהיה בצבא,
גם ככה הם לא גרים איתנו... אבל הרבה אצלינו.
הייתי רוצה ילדים שלפחות לנסות שיהיה להם קשר טוב שיגדלו, שיהיו אחד בשביל השני,
כי ילד שלנו, אחד ויחיד, יהיה האחרון בהפרש של 10 שנים, מכל המשפחה והאחיינים שלי,
נכון שזה דבילי, נכון שזה לא מציאותי, אבל המחשבות שלי לא מרפות,
פחדתי אפילו להתחיל עם ילד אחד, כדי שלא יהיה "בודד" בעולם במחשבות שלי.
מה אתם אומרים? אני יודעת שזה תיאורטי, אבל עליי זה איפשהוא יושב...
אני ללא ילדים, נישאתי לבחור שיש לו 2 ילדים מנישואים קודמים,
הם בני 16 ו11, היחסים טובים, הכל על מי מנוחות.
אני רוצה להביא ילדים, בן זוגי, כבר לא ילד, לא בהכרח היה רוצה עוד ילדים, אבל עוד טרם נכנסנו לחופה
הסכים והבין ורוצה שנביא ילד משותף לעולם,
הוא לגמרי בעניין, אני לעומת זאת, בדאגה שהוא לא ירצה עוד אחד.
(כן, אני יודעת זה דבילי עוד לפני שהבאנו אחד לעולם)
כשאנחנו מדברים הוא מנגד למחשבה אפילו, אבל עקב הלחץ הלא אמיתי שלי הוא אומר
שהוא לא יכול להתחייב ולא שולל ונראה מה יהיה כשיגיע הזמן...
למה אני ככה? וכאן אני רוצה את דעתכן, שאחים זה אחים.
זו דאגה, זה משו שיש לילדים אחרי שההורים עזבו את העולם.
בכלל, ליפול נטל על ילד אחד בזקנה זה לא משו שהייתי רוצה
משיחות עם כמה חברות שלי, בנות יחידות, הן היו מעדיפות אחים נדמה להן
כי יש אחת שאמא שלה זקנה, והאב נפטר, והיא פשוט מתרוצצת עם האם עד אין סוף בטיפול שלה ללא עזרה.
אבל זו לא רק הזקנה, והאגואיסטיות שלי,
האם אחים בהפרש כ"כ גדול, שאני אפילו לא בהריון, יגיע בהפרש של למעלה מ12 שנה מהקטן!, יהיה להם קשר כזה
שהם יוכלו לדאוג אחד לשני, בטח לא לדאוג לי (הבנים של בן זוגי), אבל אחד לשני.
הגדול שלו כבר יודע שזה בתכנון, לא מתנגד, אפילו ההפך, ואומר שמה שלא יהיה זה יהיה אח שלו,
ושהוא ידאג לו ויאהב אותו, אבל בטח הקשר שלהם יהיה כמו של דודים, כי הוא כבר יהיה בצבא,
גם ככה הם לא גרים איתנו... אבל הרבה אצלינו.
הייתי רוצה ילדים שלפחות לנסות שיהיה להם קשר טוב שיגדלו, שיהיו אחד בשביל השני,
כי ילד שלנו, אחד ויחיד, יהיה האחרון בהפרש של 10 שנים, מכל המשפחה והאחיינים שלי,
נכון שזה דבילי, נכון שזה לא מציאותי, אבל המחשבות שלי לא מרפות,
פחדתי אפילו להתחיל עם ילד אחד, כדי שלא יהיה "בודד" בעולם במחשבות שלי.
מה אתם אומרים? אני יודעת שזה תיאורטי, אבל עליי זה איפשהוא יושב...
