סתם כי בא לי לשתף אתכם....
בפורום השני שאני חברה בו עלה לדיון נושא "התמודדות שלנו עם מוות של אדם קרוב אלינו"..... בא לי לשתף אתכם בהתמודדות שלי. אימי ז"ל נפטרה כשאני הייתי בין כיתה ו´ לכיתה ז´...ממש בחופש הגדול. אבל לצערי הרב בשבילי היא מתה עוד הרבה קודם. מכיוון שהיא היתה מאושפזת בבי"ח במשך 4 שנים לפני מותה ואני הייתי קטנה החליטו בצורה שרירותית ודי מטומטמת שאסור לי לראות אותה ככה מחוברת למכשירים ומנופחת מתרופות. אני זוכרת את עצמי ילדונת קטנה וכחושה בורחת בבקרים מביה"ס והולכת ברגל לבית החולים "העמק" בעפולה (מרחק לא גדול יחסית מהמקום בו גדלתי) ורצה לראות אותה מבעד לחלון....היא שכבה אז במחלקה שהיתה ממוקמת בקומה אחת...אבל אני הייתי קטנה וגם מבעד לחלון לא הצלחתי לראות אותה. וככה עמדתי לי שם וכל אדם מבוגר שהיה עובר שם, נתבקש על ידי לשאת אותי על ידיו ולו רק לרגע כדי שאוכל לראות אותה מעבר לחלון. באחת הפעמים הצלחתי להתפלח לתוך המחלקה והזעיקו את אחיותי הגדולות לקחת אותי משם. כך יצא שאימי אמנם נפטרה פיזית בשנת 72 אך עבורי היא מתה עוד לפני. כי לא יכולתי לתקשר איתה ולא לראות אותה ולא לחוש אותה. כשהיא נפטרה, שוב באופן שרירותי ומטומטם החליטה המשפחה שלי שאני קטנה מידי לשבת "שבעה" ושלחו אותי ל"חופש" לדודים בעומר בבאר שבע.... נכון להיום - לאחר פגישה שהיתה לי עם מתקשרת - נתבקשתי לסגור מעגל אחד בחיי והוא לשבת עכשיו שבעה על אימי. אני עדיין מחפשת את הדרך לעשות את זה. לומר שהתגברתי? לא יכולה !!! לא התגברתי ואני עדיין נושאת אותה בתוכי בכל צעד ושעל שאני עושה. דמותה חקוקה בליבי ובראשי. אני מחפשת נואשות את הכוחות הנפשיים ללכת לבית העלמין ולא מוצאת. במשך ה- 15 שנים האחרונות הייתי שם אולי פעמיים. לאחר מות אימי, ומכיוון שאני בת הזקונים במשפחה הוחלט שוב באופן שרירותי שאנ לא יכולה להשאר בבית וכך יצא שיצאתי ללמוד בכדורי. ובאופן טיבעי החלה התרחקות די משמעותית מאבי. לגבי אבי - אבי ז"ל נפטר חודש לפני שהתגייסתי לצבא. אך כמו שציינתי קודם לאחר מות אימי חל נתק מוחלט כמעט ביני ובינו...את מותו לקחתי הרבה יותר בקלות מאשר את מותה של אימי....גם בגלל שהייתי כבר בוגרת וגם בגלל שממנו נפרדתי לשלום. אני לא מוצאת דרכים עד היום ללכת לנחם אבלים ואני נמנעת מזה עד כמה שאני יכולה....אני לא מתקרבת לבתי עלמין....מותם של אנשים גם אם הם מוכרים לי באופן אישי לא "עושים לי את זה" אם אפשר לקרוא לזה ככה...נעשיתי קרה למותם של אנשים....אחרי מות אימי - שום מוות אינו קשה עבורי. זהו.....בכיתי במהלך כתיבת שורות שלו....אז אני מסיימת את זה עכשיו.
בפורום השני שאני חברה בו עלה לדיון נושא "התמודדות שלנו עם מוות של אדם קרוב אלינו"..... בא לי לשתף אתכם בהתמודדות שלי. אימי ז"ל נפטרה כשאני הייתי בין כיתה ו´ לכיתה ז´...ממש בחופש הגדול. אבל לצערי הרב בשבילי היא מתה עוד הרבה קודם. מכיוון שהיא היתה מאושפזת בבי"ח במשך 4 שנים לפני מותה ואני הייתי קטנה החליטו בצורה שרירותית ודי מטומטמת שאסור לי לראות אותה ככה מחוברת למכשירים ומנופחת מתרופות. אני זוכרת את עצמי ילדונת קטנה וכחושה בורחת בבקרים מביה"ס והולכת ברגל לבית החולים "העמק" בעפולה (מרחק לא גדול יחסית מהמקום בו גדלתי) ורצה לראות אותה מבעד לחלון....היא שכבה אז במחלקה שהיתה ממוקמת בקומה אחת...אבל אני הייתי קטנה וגם מבעד לחלון לא הצלחתי לראות אותה. וככה עמדתי לי שם וכל אדם מבוגר שהיה עובר שם, נתבקש על ידי לשאת אותי על ידיו ולו רק לרגע כדי שאוכל לראות אותה מעבר לחלון. באחת הפעמים הצלחתי להתפלח לתוך המחלקה והזעיקו את אחיותי הגדולות לקחת אותי משם. כך יצא שאימי אמנם נפטרה פיזית בשנת 72 אך עבורי היא מתה עוד לפני. כי לא יכולתי לתקשר איתה ולא לראות אותה ולא לחוש אותה. כשהיא נפטרה, שוב באופן שרירותי ומטומטם החליטה המשפחה שלי שאני קטנה מידי לשבת "שבעה" ושלחו אותי ל"חופש" לדודים בעומר בבאר שבע.... נכון להיום - לאחר פגישה שהיתה לי עם מתקשרת - נתבקשתי לסגור מעגל אחד בחיי והוא לשבת עכשיו שבעה על אימי. אני עדיין מחפשת את הדרך לעשות את זה. לומר שהתגברתי? לא יכולה !!! לא התגברתי ואני עדיין נושאת אותה בתוכי בכל צעד ושעל שאני עושה. דמותה חקוקה בליבי ובראשי. אני מחפשת נואשות את הכוחות הנפשיים ללכת לבית העלמין ולא מוצאת. במשך ה- 15 שנים האחרונות הייתי שם אולי פעמיים. לאחר מות אימי, ומכיוון שאני בת הזקונים במשפחה הוחלט שוב באופן שרירותי שאנ לא יכולה להשאר בבית וכך יצא שיצאתי ללמוד בכדורי. ובאופן טיבעי החלה התרחקות די משמעותית מאבי. לגבי אבי - אבי ז"ל נפטר חודש לפני שהתגייסתי לצבא. אך כמו שציינתי קודם לאחר מות אימי חל נתק מוחלט כמעט ביני ובינו...את מותו לקחתי הרבה יותר בקלות מאשר את מותה של אימי....גם בגלל שהייתי כבר בוגרת וגם בגלל שממנו נפרדתי לשלום. אני לא מוצאת דרכים עד היום ללכת לנחם אבלים ואני נמנעת מזה עד כמה שאני יכולה....אני לא מתקרבת לבתי עלמין....מותם של אנשים גם אם הם מוכרים לי באופן אישי לא "עושים לי את זה" אם אפשר לקרוא לזה ככה...נעשיתי קרה למותם של אנשים....אחרי מות אימי - שום מוות אינו קשה עבורי. זהו.....בכיתי במהלך כתיבת שורות שלו....אז אני מסיימת את זה עכשיו.
