סתם כי רציתי להוריד מהלב..
קרובת משפחה שלי חולה סופנית. סרטן שד עם גרורות לעצמות ולכבד, אינה מגיבה לטיפול הורמונלי, צריכה לקבל 2-3 מנות דם לשבוע רק כדי לתפקד. הרופאים מתעללים בה. היום הגיעה לביופסיה. אמרו לה הרדמה מלאה (ועברה סדרת בדיקות מיוחדת לשם ההרדמה), סידרנו שתקבל את מנות הדם השבועיות תוך כדי הניתוח. בסופו של דבר עברה רק הרדמה חלקית, והבדיקות היו מיותרות, אך הם "שכחו" את מנות הדם.. וכבר אי אפשר היה לקבל את מנות הדם במחלקה.. הקפצנו את האונקולוג אבל לו כבר לא היה הרבה מה לומר. במקרה היא נפלה, ולכן הם החליטו לקרוא לפנימאי. אחרי ***4*** שעות שבמהלכן היא חיכתה לבדיקת הפנימאי, הבינו במחלקה שאולי עדיף לשלוח אותה למיון. הלכו כל החבר'ה למיון. כמובן שאי אפשר לקבל את מנות הדם (שהיא חייבת לקבל) בזמן ההמתנה. 12 שעות לאחר שהתאוששה לחלוטין מהניתוח, היא עדיין שם
יום רגיל בבית החולים כל יום יש בדיקה אחרת, משהו אחר. אני אוהבת אותה, אבל היא סובלת. יום אחד בקשה ממנה שאם יקרה לה משהו, לא יחברו אותה לצינורות. דיברתי עם עמותת ליל"ך, אבל היא החביאה את הטופס שלהם בתוך צנצנת. זכותה, ולא אזכיר את זה אף פעם, אבל כל כך חבל לי עליה וכל יום שעובר היא שואלת מה היא שווה, וכל יום שעובר צריך להזכיר לה שאנחנו אוהבים אותה, ולכן אנחנו שם. לא מרחמים, אלא מאהבה. ולכן היא צריכה להרגיש ברת מזל כי יש לה אותנו. היא מרגישה נטל- טיפוס חזק שאף פעם לא הסתמך על אף אחד אחר. אבל הפעם... הייתי צריכה להוריד קצת מהלב, אני מניחה שאתם מבינים את זה. ותודה על תשומת הלב.
קרובת משפחה שלי חולה סופנית. סרטן שד עם גרורות לעצמות ולכבד, אינה מגיבה לטיפול הורמונלי, צריכה לקבל 2-3 מנות דם לשבוע רק כדי לתפקד. הרופאים מתעללים בה. היום הגיעה לביופסיה. אמרו לה הרדמה מלאה (ועברה סדרת בדיקות מיוחדת לשם ההרדמה), סידרנו שתקבל את מנות הדם השבועיות תוך כדי הניתוח. בסופו של דבר עברה רק הרדמה חלקית, והבדיקות היו מיותרות, אך הם "שכחו" את מנות הדם.. וכבר אי אפשר היה לקבל את מנות הדם במחלקה.. הקפצנו את האונקולוג אבל לו כבר לא היה הרבה מה לומר. במקרה היא נפלה, ולכן הם החליטו לקרוא לפנימאי. אחרי ***4*** שעות שבמהלכן היא חיכתה לבדיקת הפנימאי, הבינו במחלקה שאולי עדיף לשלוח אותה למיון. הלכו כל החבר'ה למיון. כמובן שאי אפשר לקבל את מנות הדם (שהיא חייבת לקבל) בזמן ההמתנה. 12 שעות לאחר שהתאוששה לחלוטין מהניתוח, היא עדיין שם
יום רגיל בבית החולים כל יום יש בדיקה אחרת, משהו אחר. אני אוהבת אותה, אבל היא סובלת. יום אחד בקשה ממנה שאם יקרה לה משהו, לא יחברו אותה לצינורות. דיברתי עם עמותת ליל"ך, אבל היא החביאה את הטופס שלהם בתוך צנצנת. זכותה, ולא אזכיר את זה אף פעם, אבל כל כך חבל לי עליה וכל יום שעובר היא שואלת מה היא שווה, וכל יום שעובר צריך להזכיר לה שאנחנו אוהבים אותה, ולכן אנחנו שם. לא מרחמים, אלא מאהבה. ולכן היא צריכה להרגיש ברת מזל כי יש לה אותנו. היא מרגישה נטל- טיפוס חזק שאף פעם לא הסתמך על אף אחד אחר. אבל הפעם... הייתי צריכה להוריד קצת מהלב, אני מניחה שאתם מבינים את זה. ותודה על תשומת הלב.