מלך רובינשטיין
New member
סתם ככה חולק רגשות
היי, קוראים לי צור, אני בן 22, וסתם עלה בי צורך לחלוק קצת ממה שיש לי בפנים. אז ככה, חייתי רוב החיים עם אמא. ההורים מעולם לא נישאו, אך חיו ביחד עד שהייתי בערך בן 3. לא סגור בדיוק. בכל מקרה, בשנים הראשונות אחרי הפרידה - בכל פעם שנפגשו הם מצאו על מה לריב. מעולם לא באלימות פיזית, אבל החליפו צעקות, האשמות הדדיות, וכל מה שיש בריבים העסיסיים בין בני-זוג שנפרדים. אני זוכר שבתור ילד לעולם לא רציתי שהם יפגשו, כי ידעתי שיריבו. אמנם בהמשך השנים זה נרגע, והיום הם לא רבים בכלל, אבל עדיין - בתור ילד לא ידעתי מה זה הורים שמדברים אחד עם השני. הם רק רבו. אז לאן אני חותר? בשנים האחרונות עליתי על תופעה שיש אצלי, והיא שאני מתחמק מעימותים בכל דרך אפשרית. אני מוותר המון, שומר דברים בלב, לא מתווכח, מקבל את מה שאומרים לי. בקיצור, "יס-מן" שכזה. לעיתים קרובות בצורה מוגזמת שגם פוגעת בי. הכל - רק לא לריב עם מישהו. אני מודע לתופעה בכמה השנים האחרונות, אך בניתוח אחורה: זה תמיד היה כך. פשוט לא שמתי לב לזה כי זו היתה ראיית עולמי. האם מישהו יכול להזדהות איתי? איך הריבים של ההורים שלכם השפיעו על החיים שלכם כבוגרים?
היי, קוראים לי צור, אני בן 22, וסתם עלה בי צורך לחלוק קצת ממה שיש לי בפנים. אז ככה, חייתי רוב החיים עם אמא. ההורים מעולם לא נישאו, אך חיו ביחד עד שהייתי בערך בן 3. לא סגור בדיוק. בכל מקרה, בשנים הראשונות אחרי הפרידה - בכל פעם שנפגשו הם מצאו על מה לריב. מעולם לא באלימות פיזית, אבל החליפו צעקות, האשמות הדדיות, וכל מה שיש בריבים העסיסיים בין בני-זוג שנפרדים. אני זוכר שבתור ילד לעולם לא רציתי שהם יפגשו, כי ידעתי שיריבו. אמנם בהמשך השנים זה נרגע, והיום הם לא רבים בכלל, אבל עדיין - בתור ילד לא ידעתי מה זה הורים שמדברים אחד עם השני. הם רק רבו. אז לאן אני חותר? בשנים האחרונות עליתי על תופעה שיש אצלי, והיא שאני מתחמק מעימותים בכל דרך אפשרית. אני מוותר המון, שומר דברים בלב, לא מתווכח, מקבל את מה שאומרים לי. בקיצור, "יס-מן" שכזה. לעיתים קרובות בצורה מוגזמת שגם פוגעת בי. הכל - רק לא לריב עם מישהו. אני מודע לתופעה בכמה השנים האחרונות, אך בניתוח אחורה: זה תמיד היה כך. פשוט לא שמתי לב לזה כי זו היתה ראיית עולמי. האם מישהו יכול להזדהות איתי? איך הריבים של ההורים שלכם השפיעו על החיים שלכם כבוגרים?
