סתם להודיע שגם אני קיימת

[anigal]

סתם להודיע שגם אני קיימת../images/Emo6.gif

זה זמן רב שאני פה שומעת אבל לא משמיעה. גם אני עברתי חוויות דומות- לא דומות לשלכם. אני נמצאת בטיפול תקופה קצרה יחסית וזמ מאוד מאוד קשה לי. עד עכשיו הדחקתי, לא סיפרתי לא רציתי לגלות את הסוד הנורא עד שנשברתי ובתוכי עדיין שבורה.... אני טיפוס חזק, החיים עשו את שלהם...אבל בכל זאת לא קל לי, לא קל לי לישון עם בעלי כל לילה כשאין לו מושג מה עובר עלי ולא לא אין סיכוי שגם ידע ... לא קל לי לחייך (כי כזאת אני חייכנית) לחברים למשפחה ולהראות שהכל בסדר כשאצלי כלום לא בסדר . אבל לא אעמיס אתכם לפחות לא בפעם הראשונה, מקווה שלא שיעממתי תהיו כולם/ן חזקים ! אני.

 

[moon-light]

שלום אניגל

כל כך מוכר.... הייתי שנים במקום הזה... בדיוק במקום הזה. המסיכות המזוייפות. העמדת הפנים בפני בן הזוג... ההדחקה... אבל אפשר גם אחרת. והאחרת, בדיאבד, הרבה יותר נעים. אז לאט לאט, ובקצב שלך, ואם את מעוניינת אפשר גם באי-מייל. ברוכה הבאה. אור.

 

[צוות מקום]

ברוכה הקיימת ../images/Emo140.gif

ולא. את לא מעמיסה. מרוב שאנחנו מתרגלים לשים את המסכה מוקדם בבוקר, ולהוריד אותה רק מאוחר מאוד בלילה, אם לא לפנות בוקר כמעט, קשה מאוד להתרגל שכאן אפשר אחרת. אפשר לחלוק את כל מה שרץ בראש, ויש מעצור לפני שהוא יוצא החוצה, נאמר ונהגה. זה לא משעמם, לא אותנו. אלו החיים הפנימיים שלנו, והגיע הזמן שלהם להתקיים בחוץ. כל ההתחלות קשות, אבל אני חושב שיעידו כאן אנשים שזה כדאי. ברוכה הבאה

 

[אלי הישן]

בשביל מה זה טוב?

לעטות את המסיכות על עצמנו... הרי המסיכות נופלות מאיתנו מבלי שנשים לב בכלל... היום בצהרים התמוטטתי אחרי שלא הצלחתי לישון כמה לילות ברציפות. האמא (המאמצת) שלי העירה אותי (איזה העירה? היא נדנדה אותי, החזיקה לי את היד וממש פתחה לי את העיניים בכוח כדי שאני אראה שאני נמצא במקום אחר מהסיוט שלי) מתוך סיוט... ועכשיו אני שוב לא מצליח לישון. המחשבות מלוות אותי צמוד צמוד כאילו אני אישיות חשובה והמחשבות הטורדניות האלו הן שומרי הראש שלי. אוף.

 

[moon-light]

(((((((((((((אלי)))))))))))))))))../images/Emo10.gif

 

[צוות מקום]

בשביל מה זה טוב...

זה טוב כדי שלא כל מי שעובר לידך ידע את הדברים האישיים ביותר שלך. זו הגנה שלך על עצמך. אבל כשההגנה מוגזמת, מתחיל כאב. כי אז פתאום לא בטוחים שהמסכה היא לא האמת. והאמת שיושבת שם בפנים לא תניח לך. הילד הפגוע שהיית אז, לא יתן שישכחו אותו והוא בא בסיוטים, בפלשבקים, מודיע לך על קיומו. ורק אתה תחליט מתי יגיע הרגע שבו תוכל לחבק אותו, אולי לא בלב שלם, אז שיהיה חצוי, אבל עדיין, חיבוק שמבטיח לו שהוא לא יפגע עוד. שהוא יקבל עזרה ותמיכה. שהניכור שזכה לו כל השנים - הסתיים. כי אתה, אלי הגדול, נמצא שם בשבילו עכשיו ואתה תדאג לו.

 

[אלי הישן]

לחבק...

אתמול הייתה הפעם השניה שאמא שלי ראתה את הסיוטים שלי. היא אמרה לי שהיא רואה אותי מכווץ כולי, מחבק את עצמי... אני יודע שהתכונת לחיבוק מסוג אחר..סתם נזכרתי במה אמא שלי אמרה לי. אני לא יודע איך עושים את ההפרדה הזו בין הילד שבא אלי עכשיו להזכיר לי...ואיך אני מדבר איתו ומנסה להרגיע אותו. הוא כבר לא קיים... מה שהיה הוא, הפך להיות אני.

 

[צוות מקום]

זה נכון, אבל...

כשהילד הזה כואב (וכל עוד לא היתה תהייחסות לכאבו הוא עדיין כואב מאוד), אתה מחליט אם לתת לו מקום או להמשיך כרגיל, כאילו שהוא לא קיים. ולפעמים עושים את זה הרבה שנים, ממשיכים כאילו כלום לא קרה. יכול להיות שאותו חלק בך שעדיין כואב ואבל, לא שוכח ולכן מחזיר אותך לשם, דרך הסיוטים והדיכאונות. איך מדברים עם החלק הזה? במקום בטוח, עם מישהו שיודע מה הוא עושה, מדברים על זה, מאפשרים לילד הזה ששתק כל השנים - לדבר ולקבל התייחסות אוהבת. יחד עם הצורך להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה, יש גם הצורך להגיע לאותו יום שבו סוף סוף יהיה מותר ובטוח לדבר. כי הרי אם לא מדברים, איך מטפלים בפצעים הישנים? איך לומדים דרכים (שקיימות) לעזור לעצמך להרגיש טוב יותר?

 

[יוסי *]

אתה רואה, אלי, אני עוד עם הכוכבית

כאן נאלצתי להשאירה בצמוד לשמי, כדי להכנס לפורום. כבר אמרתי שאני שמח שוב לראותך כאן? וכתבת על קשיים, אך אני זוכר שפעם שלחת לעצמך חיבוק בפורום, ואני נורא קינאתי בך על היכולת לשלוח חיבוק לעצמך, ובכל זאת אני חושב שהצלחת לעשות כברת דרך. תרשה לי גם לשלוח חיבוק, אלי? ((((אלי ))))