סתם, לשפוך קצת את הלב.....

קורנית

New member
סתם, לשפוך קצת את הלב......./images/Emo10.gif

כפי שאולי זכור לכם, לאמא יש מטפלת שגרה איתה. הסכמנו עם המטפלת שהיום החופשי שלה יהיה שבת... זה בלתי אפשרי לי ולאחותי, שתינו עובדות קשה וגרות רחוק, להעדר מהעבודה בימי ראשון. אבל, לפעמים, אנחנו נותנים לה את יום ראשון כיום חופשי, כשזה מסתדר. השבוע זה אמור לקרות. כבר מיום ראשון שעבר אמא מתקשרת, כועסת, או מבולבלת, או מנדנדת..... לגבי סידורי החופשה של המטפלת. לא עוזר שמסבירים לה לא עוזר שכותבים על לוח השנה. לא עוזר שמשננים איתה. כמה דקות של שקט... ושוב טענות: "למה? ואיך יכול להיות? ומתי?" היום היה ממש שיא, כי היא התקשרה אלי, שאבוא היום, כי המטפלת תיכף נוסעת....ולקח לי המון זמן להסביר לה. בין השאר אמרה שלא סובלת את המטפלת (שהיא, באמת, אישה נהדרת וסובלנית להפליא) כי "היא תמיד צודקת" - ואת זה יש לקרוא, כמובן, בהפוך על הפוך. וזו רק ההתחלה....
 

שונית3

New member
בענין הלב השפוך

אני יודעת כמה זה מתסכל לנסות להסביר לחולה אלצהימר משהו שקשור בחריגה מהשיגרה. הבטחון של חולה אלצהימר תלוי במידה רבה בקביעות של שגרת חייו. הם הופכים קצת ל"אוטיסטים" שכל עולמם מצטמצם לעצמם - האוכל שלהם, הצרכים שלהם, הנוחיות שלהם וכו' אבל מצב זה אינו ניתן לשינוי ותיקון. לכן נורא חשוב להיצמד לשיגרה ולהבין את מצוקתם כשהשיגרה משתבשת. אני סבורה שצריך ללכת איתה. לספר לה על שינויים רק ממש סמוך להתרחשותם ןלהסכים עם כל בקשה שלהם ורק מנסים להזיז אותה למשל אם היא רוצה שתבואי עכשיו. תגידי לה טוב, את רק מתארגנת וזה ייקח כמה שעות ואת תבואי. אחרי חצי שעה תתקשרי את ותגידי לה שאת מתארגנת ועוד מעט תבואי. וכך אם היא לא תשכח את הבטחתך את תוכלי ליידע אותה שגם את לא שכחת. לפעמים אפשר להחזיק ככה הרבה זמן. כל מה שזה דורש זה טלפון כל שעה או פרק זמן דומה. עפרה
 

bgalb

New member
תגובה......

שלום לך, אולי יראה לך מוזר אבל אני נער בן 15, סבתי סובלת ממחלת אלציהמר במצב מתקדם. קראתי את ההודעה הראשונה, וממש התחלתי לפתח געגועים לסבתא. זהו המצב ההתחלתי של המחלה - יש להנות ולנצל כל רגע ורגע כי המצב לא יהיה תמידי ובעתיד (לפי מה שאני רואה אצל סבתי), את לא תוכלי לדבר עם חולה האלציהמר כי הוא יהיה "בעולם משלו", זה פשוט כמו לדבר לקיר. אני הנכד שסבתי הכי אוהבת (כך היא נהגה להגיד...) וקשה לי מאוד לראות אותה כך, אך אני משתדל שלהגיע אליה כמה שיותר ולא לפספס אף פגישה כי עד כמה שזה נראה שטות סבתי באמת זוכרת אותי (בתוך תוכה כמובן) אומרת כמה מילים מתוך המילים המעטות שהיא מדברת ביום ואומרת "מתוק שלי", "איזה ילד יפה אתה". קשה לי לשמוע זאת... אך אני מנסה להתמודד. אני רוצה לכתוב כמה מילים לאישה שכתבה את ההודעה הראשונה. שימי לב, המלצה ממני שאני מבקש שתקחי לתשומת ליבך. לסבתא שלי הייתה מטפלת (לפני פיליפינית קבועה ששומרת עליה ללא הפסקה), המטפלת לא הייתה נמצאת עם סבתא שלי כל היום ואני מבין כי גם המטפל/ת של קרובך החולה הוא כזה. בבקשה, בכדי למנוע מצבים שאני אספר תכף שמרו על החולה באלציהמר בזמן שהמטלפת לא נמצאת, השאירו בבית אדם בעל כוח שיכנוע, שיוכל להחזיק את החולה. סבתי לפני שנה וחצי שהייתה במצב אלציהמר קל יותר נשארה לבד בבית ולפתע יצאה מהבית והתרחקה ולא מצאנו אותה המון זמן. לבסוף מצאנו אותה עם יד שבורה ופצע גדול ליד העין. מאז אותו היום שהיא נפלה ברחוב היא כבר לא יכולה ללכת (חולי אלציהמר אינם יכולים ללכת אחרי נפילה כלשהי...) עדיף למנוע מצב זה ולהחזיק מישהו צמוד לחולה במשך כל הזמן! מקווה שעזרתי, גל.
 
למעלה