סתם לשתף
אני כל הזמן חושבת לעצמי למה החיים שווים אם בסוף כולם מתים?! למה אנחנו עוברים דברים וחווים דברים אם גם ככה בסוף אנחנו מתים וכל מה שהשקענו כל העסקה שלנו שאנחנו משקיעים בה מתפוצצת לנו בפרצוף. כי בסוף אנחנו מתים. מה שאומר שכל דבר שאנחנו עושים אנחנו יודעים שיש לו סוף כך או אחרת בסוף הכול נגמר אז למה להשקיע כל כך הרבה אנרגיה. אני רואה אנשים ברחוב אני רואה אותם כאילו חסרי דאגות כאילו שהמוות לא חל עליהם וצפה עליהם איזה שהיא הכחשה בריאה שאני מייחלת לה. גם אני רוצה לא לחשוב על זה ולא להיות מודעת ולא לתת לזה לנהל אותי ואת המוטיבציה שלי. יש כאלה שיגידו לי שאני צריכה לעשות משהו שאני אוהבת כדי לצאת מהמצב הזה. שאני צריכה משהו שירגש אותי כדי להצליח להיות בהכחשה שאני כל כך מייחלת לה. אני מבינה את ההיגיון וזה נכון אני בטוחה שברגע שאעשה משהו שאני אוהבת המחשבות הללו לא יטרידו אותי ואוכל להנות מהחיים שניתנו לי על פני כדור הארץ.
כשאני קוראת את מה שאני כותבת אני נשמעת לעצמי מהצד כמגוחכת. מה פתאום אני חושבת על המחשבות האלו מה לי למוות בכלל. זה יפה לי שעכשיו אני מצליחה להיות הגיונית אבל ההיגיון הזה לא מחזיק מעמד ואז שוב אני נופלת לאותן מחשבות אפלות חסרות תקווה.
אני חושבת הרבה על איך ארגיש טוב יותר אני מרגישה צורך עז להתחבר לרוחניות ממקום שרוצה שיגוננו עליו ושיאמרו לו שכשמתים הולכים ל"מקום שכולו טוב" כי בינינו אין מוצא מהמוות ועדיך מחשבות חיוביות והכחשה בריאה כדי לעבור את הגלגול הזה בחיוך.
אני כל הזמן חושבת לעצמי למה החיים שווים אם בסוף כולם מתים?! למה אנחנו עוברים דברים וחווים דברים אם גם ככה בסוף אנחנו מתים וכל מה שהשקענו כל העסקה שלנו שאנחנו משקיעים בה מתפוצצת לנו בפרצוף. כי בסוף אנחנו מתים. מה שאומר שכל דבר שאנחנו עושים אנחנו יודעים שיש לו סוף כך או אחרת בסוף הכול נגמר אז למה להשקיע כל כך הרבה אנרגיה. אני רואה אנשים ברחוב אני רואה אותם כאילו חסרי דאגות כאילו שהמוות לא חל עליהם וצפה עליהם איזה שהיא הכחשה בריאה שאני מייחלת לה. גם אני רוצה לא לחשוב על זה ולא להיות מודעת ולא לתת לזה לנהל אותי ואת המוטיבציה שלי. יש כאלה שיגידו לי שאני צריכה לעשות משהו שאני אוהבת כדי לצאת מהמצב הזה. שאני צריכה משהו שירגש אותי כדי להצליח להיות בהכחשה שאני כל כך מייחלת לה. אני מבינה את ההיגיון וזה נכון אני בטוחה שברגע שאעשה משהו שאני אוהבת המחשבות הללו לא יטרידו אותי ואוכל להנות מהחיים שניתנו לי על פני כדור הארץ.
כשאני קוראת את מה שאני כותבת אני נשמעת לעצמי מהצד כמגוחכת. מה פתאום אני חושבת על המחשבות האלו מה לי למוות בכלל. זה יפה לי שעכשיו אני מצליחה להיות הגיונית אבל ההיגיון הזה לא מחזיק מעמד ואז שוב אני נופלת לאותן מחשבות אפלות חסרות תקווה.
אני חושבת הרבה על איך ארגיש טוב יותר אני מרגישה צורך עז להתחבר לרוחניות ממקום שרוצה שיגוננו עליו ושיאמרו לו שכשמתים הולכים ל"מקום שכולו טוב" כי בינינו אין מוצא מהמוות ועדיך מחשבות חיוביות והכחשה בריאה כדי לעבור את הגלגול הזה בחיוך.
