סתם מכתב... לאף אחד...
שנאה (9.5.02) מישהו מוכן להסביר לי? למה נולדתי כזאת? למה כל דבר טוב שאני נוגעת בו, נהרס? למה אני חייבת להרוס הכל? אם זה בעזרת משפט, מילה או סתם מבט. אני הורסת קשרים, אני הורסת אנשים ואפילו לפעמים בכוונה. וקשה לי, ובאמת שאני לא מתכוונת לזה... ההתנהגות הדוחה זורמת ממני טבעי כבר שכחתי מה זה להרגיש טוב וגם אם עולה על הפרצוף שלי חיוך... זה לעיתים רחוקות מאוד. וגם אם כן... זה משהו קטן. מחייכים לשנייה, וחוזרים לדיכאון. קשה לי להיות ככה. קשה לי להיות במצב רוח כזה. אני, בן אדם חייכני, צחקני, קצת מטורלל בדיכאון? אני? הדבר האחרון שאפשר לחשוב עליי זה דיכאונית. מתי כל זה התחיל? אני לא יודעת. אבל זה ממשיך, וממשיך, ולא מסתיים. אין לי בשביל מה לקום בבוקר. אין לי בשביל מי לקום בבוקר. אין לי בשביל מי לחיות. אין לי חברות. אין לי חיים. מתחילה לשנוא את הסביבה שלי. מתחילה לקלל, ולא בצחוק. מתחילה להתדרדר, בכוונה. שמישהו כבר ישים לב, לעזאזל, שמישהו כבר יסתכל. למה לא שמים לב אליי? מה אני צריכה לעשות בשביל לקבל את התשומת לב הזאת? לעשן? לנרגל? להתמסטל? להתאבד? מה?! אני מרגישה שאני נופלת לתהום, תהום עמוקה, שחורה, ענקית, ואף אחד לא שומע אותי... מרגישה כל כך לבד. כל כך לבד. רוצה לצעוק... בשארית כוחותיי... שיבואו להציל אותי. אבל קולי לא נשמע... הוא טובע באפלה. בין הקולות האחרים. אף אחד לא מקשיב לצומיים. לאף אחד לא אכפת מהם. הם סתם אנשים שרוצים יותר מדי ולא, הם לא יקבלו מה שהם רוצים. אני אחת מהם. הצטרפתי אליהם לא מזמן, ועכשיו קשה לי. קשה לי כל כך. כואב לי. הכל מבחוץ נראה כל כך מושלם... המראה בסדר גמור, הציונים סבירים... לא שמים לב שבקושי אני ישנה לא שמים לב שבקושי אני אוכלת לא שמים לב... שהשתניתי. השתניתי כל כך. התיכון שינה אותי לגמריי. הוא סגר אותי. במידה מסויימת, הוא הרג חלק ממני. חלק גדול. ועוד מילא התיכון... אבל האינטרנט... ימח שמו. הוא דירדר אותי למטה. הוא גרם לי להיות מתוסבכת. הוא המציא לי בעיות. הוא הפך אותי לשקרנית. הוא הרס ילדה נפלאה, ילדת שמנת מתוקה שלא יכלה לעשות רע לאף אחד, ועשתה. ואולי זו לא אשמתה, וזה הכל הסביבה. אבל עדיין... בסופו של דבר אני אשלם על הכל. בסופו של דבר אני אגיע לגהינום. בסופו של דבר... יגיע הסוף. ... מתי?
שנאה (9.5.02) מישהו מוכן להסביר לי? למה נולדתי כזאת? למה כל דבר טוב שאני נוגעת בו, נהרס? למה אני חייבת להרוס הכל? אם זה בעזרת משפט, מילה או סתם מבט. אני הורסת קשרים, אני הורסת אנשים ואפילו לפעמים בכוונה. וקשה לי, ובאמת שאני לא מתכוונת לזה... ההתנהגות הדוחה זורמת ממני טבעי כבר שכחתי מה זה להרגיש טוב וגם אם עולה על הפרצוף שלי חיוך... זה לעיתים רחוקות מאוד. וגם אם כן... זה משהו קטן. מחייכים לשנייה, וחוזרים לדיכאון. קשה לי להיות ככה. קשה לי להיות במצב רוח כזה. אני, בן אדם חייכני, צחקני, קצת מטורלל בדיכאון? אני? הדבר האחרון שאפשר לחשוב עליי זה דיכאונית. מתי כל זה התחיל? אני לא יודעת. אבל זה ממשיך, וממשיך, ולא מסתיים. אין לי בשביל מה לקום בבוקר. אין לי בשביל מי לקום בבוקר. אין לי בשביל מי לחיות. אין לי חברות. אין לי חיים. מתחילה לשנוא את הסביבה שלי. מתחילה לקלל, ולא בצחוק. מתחילה להתדרדר, בכוונה. שמישהו כבר ישים לב, לעזאזל, שמישהו כבר יסתכל. למה לא שמים לב אליי? מה אני צריכה לעשות בשביל לקבל את התשומת לב הזאת? לעשן? לנרגל? להתמסטל? להתאבד? מה?! אני מרגישה שאני נופלת לתהום, תהום עמוקה, שחורה, ענקית, ואף אחד לא שומע אותי... מרגישה כל כך לבד. כל כך לבד. רוצה לצעוק... בשארית כוחותיי... שיבואו להציל אותי. אבל קולי לא נשמע... הוא טובע באפלה. בין הקולות האחרים. אף אחד לא מקשיב לצומיים. לאף אחד לא אכפת מהם. הם סתם אנשים שרוצים יותר מדי ולא, הם לא יקבלו מה שהם רוצים. אני אחת מהם. הצטרפתי אליהם לא מזמן, ועכשיו קשה לי. קשה לי כל כך. כואב לי. הכל מבחוץ נראה כל כך מושלם... המראה בסדר גמור, הציונים סבירים... לא שמים לב שבקושי אני ישנה לא שמים לב שבקושי אני אוכלת לא שמים לב... שהשתניתי. השתניתי כל כך. התיכון שינה אותי לגמריי. הוא סגר אותי. במידה מסויימת, הוא הרג חלק ממני. חלק גדול. ועוד מילא התיכון... אבל האינטרנט... ימח שמו. הוא דירדר אותי למטה. הוא גרם לי להיות מתוסבכת. הוא המציא לי בעיות. הוא הפך אותי לשקרנית. הוא הרס ילדה נפלאה, ילדת שמנת מתוקה שלא יכלה לעשות רע לאף אחד, ועשתה. ואולי זו לא אשמתה, וזה הכל הסביבה. אבל עדיין... בסופו של דבר אני אשלם על הכל. בסופו של דבר אני אגיע לגהינום. בסופו של דבר... יגיע הסוף. ... מתי?
