ביצת דרקון קטנה
New member
סתם קפץ לי למקלדת
לא מצאתי לזה שם ראוי עדיין. אולי "עוד יום". אולי סתם נשאיר את זה בלי שם. דעות? ליה ישבה על העץ שלה, ניגנה לה בנבל וחיכתה לבאות. היום בבוקר היא קמה עם הרגשה שמשהו הולך לקרות. היא קיוותה שיהיה זה משהו טוב, ולא אחד מהימים הגרועים שבהם קורים –אך ורק- הדברים שאף אחד לא היה רוצה שיקרו לו. ליה ניגנה, והעץ שלה שר איתה, ברשרושי עליו, בלחישות ענפיו, ברעידות הקטנטנות של תאיו. וליה ידעה והרגישה כל תו שהעץ שלה שר איתה, כי היה זה העץ שלה, ושלה בלבד. לקראת אחר-הצהריים היא התחילה לתהות אם החוש השישי שלה בגד בה. היא תמיד סמכה עליו, ומעולם לא קרה שחוש זה הכזיב אותה. היא ליטפה את קליפת העץ המחוספסת, ירדה מהענף הגבוה עליו ישבה והלכה לרחוץ במעיין, שהיה קרוב כדי דקת הליכה מהעץ שלה. היא חלצה את נעליה פשטה את שמלתה הקלה, ובקפיצת ראש צללה לתוך המים. בעודה מתרחצת בבריכת המעיין, שמעה קולות ביער. ליה התחבאה תחת אחד הסלעים הגדולים וחיכתה לראות מיהו זה הבא לחלקת היער המבודדת שלה. הקולות שנשמעו היו גסים וקטועים, ונשמעו לה כמו קולות גברים. לפיכך החליטה ליה, שהיתה צנועה מרוב חברותיה, להישאר תחת האבן, לחכות ולראות מה יקרה. בהתקרב הקולות, השתתקו רחשי היער, רשרושי העצים נדמו וקולות הציפורים נעלמו לפתע. לנוכח מצב לא-טבעי זה החלה ליה לתהות מיהם הקולות המשונים המתקרבים אל איזורה ללא רשותה. תוך מספר דקות נגלו לעיניה ארבעה בני-אדם נושאי גרזנים, שהתקרבו לעבר אחד העצים בחלקה הפרטית שלה. במבט מבועת צפתה בהם ליה מתקרבים לעץ שלה, וכבר תכננה לאזור אומץ ולעמוד בפני הפולשים כאשר אמר אחד מהם "זה לא רעיון טוב. המקום הזה נראה לי מטופח מדי בשביל להיות סתם חלקת פרא באמצע יער". שאר האנשים לעגו לו והחלו להתקרב לעץ אחר, לא לשלה, אבל עדיין לעץ אשר נמצא בחלקה השייכת לה! "אני רציני", אמר האיש. "יש לי הרגשה רעה בקשר לזה...". שאר האנשים החלו להקניט אותו, ולאחר שהמשיך להתנגד לכריתת עציה של ליה, תפסו אותו ורקו אותו למים. "אולי כאן תקבל קצת שכל", צעקו-צחקו אליו. ליה ראתה מספיק. "עיצרו כאן ועכשיו", קמה היא מהמים לעיניהם המשתאות, מבט רושף בעיניה הירוקות כעלי העצים, "אין לכם כל זכות להיות כאן, לא כל-שכן לכרות את עצי חלקת היער שלי. עיזבו את המקום הזה!", ציוותה. הגברים, שעד כה בהו בגופה העירום של הנימפה הניצבת לפניהם, החלו לעוות את פניהם בחיקוי של פחד. רק האחד אשר הושלך למים הרכין את מבטו, הבחינה ליה, כמו חושש לכבודה. "אווו, אנחנו פוחדים נורא מהגברת הקטנה", אמר אחד. אחר הוסיף "ילדונת, מה את עושה כאן? איך הגעת לכאן? היית רוצה לחזור הביתה? אולי היית צריכה קצת... 'הדרכה'..." הוא ושאר חבריו גיחכו ברשעות. "חשבנו שהיום יהיה יום רע, אבל אולי זה יהיה יום נהדר אחרי הכל...". הם התקרבו אליה עוד ועוד, והיא נאלצה לסגת צעד אחר צעד אחורה. מעולם לא הושפלה נימפה בצורה שכזו. ליה החליטה שלמרות הכל, הגיע הזמן להשתמש בכוחה. הגברים החלו לצרוח וניסו לברוח מהמקום, אך לאחר כמה צעדים כבלו אותם שורשיהם החדשים למקום בו עמדו, בעוד קליפת ועלוות העץ הגדל בתוכם במהירות מייסרים אותם. הם צרחו באימה, התחננו לעזרה, אך מה שהותחל, אין לשנותו. אלו היו החוקים המגבילים את הנימפות בכוחם, וליה לא התכוונה להפר את ההגבלות על-מנת להציל את המנוולים שניסו לכרות את עציה. "ניסיתם להרוס את החלקה שלי? ובכן, עתה תהיו חלק ממנה", אמרה את המשפט שהשלים את הקסם וקטע בפעם האחרונה את ייסוריהם של שלושת הגברים, שעתה היו עצים צעירים ויפים. ליה הסתובבה לאחור, ושם, בתוך המים, ראתה את הגבר הרביעי, זה שגמל חסד עם עצי החלקה שלה וניסה להניא את חבריו מהמטרה הנוראית של כריתתם. "אל תהרגי אותי, בבקשה, הו נימפה נוראה..." התחנן על חייו, בעודו מקפיד להביט אך ורק אל תוך המים. רק עתה שמה ליה לב לעירומה, ומיהרה ללבוש את בגדיה. "אתה יכול להרים את מבטך, גבר צעיר", אמרה, "ואל תדאג, חייך שלך הם, ולא בידי. לא ניסית להרוס את משכני, ולכן לא אפגע בך לרעה". הוא הרים את מבטו מהמים, והביט בה עצמה. מבטיהם הצטלבו, וליה הרגישה את הצביטה הקלה הזאת בלב, שניתן להגדיר כ"אהבה ממבט ראשון". "מה שמך?", שאלה את הגבר. "אליאדון", ענה הוא, והושיט אליה את ידיו. היא כרעה על ברכיה ליד הבריכה ואחזה את ידו בידה. "א-לי-א-דון", גלגלה כל הברה על שפתיה הנאות. מי יודע, כנראה שהיום הזה באמת הולך להיות טוב, בסופו של דבר...
לא מצאתי לזה שם ראוי עדיין. אולי "עוד יום". אולי סתם נשאיר את זה בלי שם. דעות? ליה ישבה על העץ שלה, ניגנה לה בנבל וחיכתה לבאות. היום בבוקר היא קמה עם הרגשה שמשהו הולך לקרות. היא קיוותה שיהיה זה משהו טוב, ולא אחד מהימים הגרועים שבהם קורים –אך ורק- הדברים שאף אחד לא היה רוצה שיקרו לו. ליה ניגנה, והעץ שלה שר איתה, ברשרושי עליו, בלחישות ענפיו, ברעידות הקטנטנות של תאיו. וליה ידעה והרגישה כל תו שהעץ שלה שר איתה, כי היה זה העץ שלה, ושלה בלבד. לקראת אחר-הצהריים היא התחילה לתהות אם החוש השישי שלה בגד בה. היא תמיד סמכה עליו, ומעולם לא קרה שחוש זה הכזיב אותה. היא ליטפה את קליפת העץ המחוספסת, ירדה מהענף הגבוה עליו ישבה והלכה לרחוץ במעיין, שהיה קרוב כדי דקת הליכה מהעץ שלה. היא חלצה את נעליה פשטה את שמלתה הקלה, ובקפיצת ראש צללה לתוך המים. בעודה מתרחצת בבריכת המעיין, שמעה קולות ביער. ליה התחבאה תחת אחד הסלעים הגדולים וחיכתה לראות מיהו זה הבא לחלקת היער המבודדת שלה. הקולות שנשמעו היו גסים וקטועים, ונשמעו לה כמו קולות גברים. לפיכך החליטה ליה, שהיתה צנועה מרוב חברותיה, להישאר תחת האבן, לחכות ולראות מה יקרה. בהתקרב הקולות, השתתקו רחשי היער, רשרושי העצים נדמו וקולות הציפורים נעלמו לפתע. לנוכח מצב לא-טבעי זה החלה ליה לתהות מיהם הקולות המשונים המתקרבים אל איזורה ללא רשותה. תוך מספר דקות נגלו לעיניה ארבעה בני-אדם נושאי גרזנים, שהתקרבו לעבר אחד העצים בחלקה הפרטית שלה. במבט מבועת צפתה בהם ליה מתקרבים לעץ שלה, וכבר תכננה לאזור אומץ ולעמוד בפני הפולשים כאשר אמר אחד מהם "זה לא רעיון טוב. המקום הזה נראה לי מטופח מדי בשביל להיות סתם חלקת פרא באמצע יער". שאר האנשים לעגו לו והחלו להתקרב לעץ אחר, לא לשלה, אבל עדיין לעץ אשר נמצא בחלקה השייכת לה! "אני רציני", אמר האיש. "יש לי הרגשה רעה בקשר לזה...". שאר האנשים החלו להקניט אותו, ולאחר שהמשיך להתנגד לכריתת עציה של ליה, תפסו אותו ורקו אותו למים. "אולי כאן תקבל קצת שכל", צעקו-צחקו אליו. ליה ראתה מספיק. "עיצרו כאן ועכשיו", קמה היא מהמים לעיניהם המשתאות, מבט רושף בעיניה הירוקות כעלי העצים, "אין לכם כל זכות להיות כאן, לא כל-שכן לכרות את עצי חלקת היער שלי. עיזבו את המקום הזה!", ציוותה. הגברים, שעד כה בהו בגופה העירום של הנימפה הניצבת לפניהם, החלו לעוות את פניהם בחיקוי של פחד. רק האחד אשר הושלך למים הרכין את מבטו, הבחינה ליה, כמו חושש לכבודה. "אווו, אנחנו פוחדים נורא מהגברת הקטנה", אמר אחד. אחר הוסיף "ילדונת, מה את עושה כאן? איך הגעת לכאן? היית רוצה לחזור הביתה? אולי היית צריכה קצת... 'הדרכה'..." הוא ושאר חבריו גיחכו ברשעות. "חשבנו שהיום יהיה יום רע, אבל אולי זה יהיה יום נהדר אחרי הכל...". הם התקרבו אליה עוד ועוד, והיא נאלצה לסגת צעד אחר צעד אחורה. מעולם לא הושפלה נימפה בצורה שכזו. ליה החליטה שלמרות הכל, הגיע הזמן להשתמש בכוחה. הגברים החלו לצרוח וניסו לברוח מהמקום, אך לאחר כמה צעדים כבלו אותם שורשיהם החדשים למקום בו עמדו, בעוד קליפת ועלוות העץ הגדל בתוכם במהירות מייסרים אותם. הם צרחו באימה, התחננו לעזרה, אך מה שהותחל, אין לשנותו. אלו היו החוקים המגבילים את הנימפות בכוחם, וליה לא התכוונה להפר את ההגבלות על-מנת להציל את המנוולים שניסו לכרות את עציה. "ניסיתם להרוס את החלקה שלי? ובכן, עתה תהיו חלק ממנה", אמרה את המשפט שהשלים את הקסם וקטע בפעם האחרונה את ייסוריהם של שלושת הגברים, שעתה היו עצים צעירים ויפים. ליה הסתובבה לאחור, ושם, בתוך המים, ראתה את הגבר הרביעי, זה שגמל חסד עם עצי החלקה שלה וניסה להניא את חבריו מהמטרה הנוראית של כריתתם. "אל תהרגי אותי, בבקשה, הו נימפה נוראה..." התחנן על חייו, בעודו מקפיד להביט אך ורק אל תוך המים. רק עתה שמה ליה לב לעירומה, ומיהרה ללבוש את בגדיה. "אתה יכול להרים את מבטך, גבר צעיר", אמרה, "ואל תדאג, חייך שלך הם, ולא בידי. לא ניסית להרוס את משכני, ולכן לא אפגע בך לרעה". הוא הרים את מבטו מהמים, והביט בה עצמה. מבטיהם הצטלבו, וליה הרגישה את הצביטה הקלה הזאת בלב, שניתן להגדיר כ"אהבה ממבט ראשון". "מה שמך?", שאלה את הגבר. "אליאדון", ענה הוא, והושיט אליה את ידיו. היא כרעה על ברכיה ליד הבריכה ואחזה את ידו בידה. "א-לי-א-דון", גלגלה כל הברה על שפתיה הנאות. מי יודע, כנראה שהיום הזה באמת הולך להיות טוב, בסופו של דבר...
