לפעמים בלונדינית
New member
סתם שופכת את הלב
אני בלי אמא כבר 5 שנים אבל אצלי אין געגועים כי אמי מעולם לא היתה אמא במובן האמהי של המילה. היו לה תמיד דברים יותר חשובים ממני ולמרות שאני הכרתי אותה מאוד מקרוב, היא מעולם לא הכירה אותי.
ידעתי בדיוק מה עובר עליה רק מלהסתכל על הפנים והגוף, ידעתי מתי היא שמחה או עצובה ומתי צריך לברוח לחברות או לשכנים, כי כשהיתה עצבנית היתה עוברת לאלימות בלתי נשלטת.
היא נפטרה בפתאומיות ואני לפעמים כן מתגעגעת. לא אליה כל כך אלא אל האמא שאף פעם לא היתה לי. רציתי כל כך אמא שתחבק אותי כשאני חוזרת מבית הספר כמו האמהות של החברות שלי אבל ממנה אני לא זוכרת חיבוק אחד אפילו. אני זוכרת רק שהיתה מתעצבנת כשהייתי חוזרת מבית הספר.
אבל תמיד תמיד רציתי אמא ומעולם לא ויתרתי עליה. כבוגרת נסעתי איתה לטיולים, גם בחו"ל, קניתי לה מתנות, היא כל הזמן ביקשה שאתן לה כסף לקנות לעצמה בגדים ומאוד אהבה נעליים. הכל נתתי לה אבל הייתי מקבלת איזה "תודה" רופפת ממנה ואז היתה נעלמת עד לשופינג הבא.
פתאום היא נפטרה ואני בלעדיה. בהתחלה היה כייף כי היא היתה מעמסה רצינית עליי. גם כלכלית וגם נפשית וכשנפטרה אז העול הזה ירד ממני. אבל אחרי שעוברות השנים אני חושבת שבכל זאת עדיף שתהיה אמא גם אם היא כזאת כמו שהיתה שלי.
לא בדיוק יודעת למה. לא סמכתי עליה אז לא סיפרתי לה סודות. אם הייתי מספרת לה על בעיות עם הבעל או בעבודה אז היא היתה אומרת לי: "תבדקי איפה את היית לא בסדר". השיחות שלנו היו כל כך רדודות. "מה שלומך, בסדר, תודה, נדבר ביי".
אז בשביל מה אני צריכה אותה? בשביל מה להתגעגע? לא יודעת איך ולמה, בכל זאת היא היתה אמא בלב שלי וקצת כן אהבתי אותה.
אני בלי אמא כבר 5 שנים אבל אצלי אין געגועים כי אמי מעולם לא היתה אמא במובן האמהי של המילה. היו לה תמיד דברים יותר חשובים ממני ולמרות שאני הכרתי אותה מאוד מקרוב, היא מעולם לא הכירה אותי.
ידעתי בדיוק מה עובר עליה רק מלהסתכל על הפנים והגוף, ידעתי מתי היא שמחה או עצובה ומתי צריך לברוח לחברות או לשכנים, כי כשהיתה עצבנית היתה עוברת לאלימות בלתי נשלטת.
היא נפטרה בפתאומיות ואני לפעמים כן מתגעגעת. לא אליה כל כך אלא אל האמא שאף פעם לא היתה לי. רציתי כל כך אמא שתחבק אותי כשאני חוזרת מבית הספר כמו האמהות של החברות שלי אבל ממנה אני לא זוכרת חיבוק אחד אפילו. אני זוכרת רק שהיתה מתעצבנת כשהייתי חוזרת מבית הספר.
אבל תמיד תמיד רציתי אמא ומעולם לא ויתרתי עליה. כבוגרת נסעתי איתה לטיולים, גם בחו"ל, קניתי לה מתנות, היא כל הזמן ביקשה שאתן לה כסף לקנות לעצמה בגדים ומאוד אהבה נעליים. הכל נתתי לה אבל הייתי מקבלת איזה "תודה" רופפת ממנה ואז היתה נעלמת עד לשופינג הבא.
פתאום היא נפטרה ואני בלעדיה. בהתחלה היה כייף כי היא היתה מעמסה רצינית עליי. גם כלכלית וגם נפשית וכשנפטרה אז העול הזה ירד ממני. אבל אחרי שעוברות השנים אני חושבת שבכל זאת עדיף שתהיה אמא גם אם היא כזאת כמו שהיתה שלי.
לא בדיוק יודעת למה. לא סמכתי עליה אז לא סיפרתי לה סודות. אם הייתי מספרת לה על בעיות עם הבעל או בעבודה אז היא היתה אומרת לי: "תבדקי איפה את היית לא בסדר". השיחות שלנו היו כל כך רדודות. "מה שלומך, בסדר, תודה, נדבר ביי".
אז בשביל מה אני צריכה אותה? בשביל מה להתגעגע? לא יודעת איך ולמה, בכל זאת היא היתה אמא בלב שלי וקצת כן אהבתי אותה.
