סתם

[שיידו]

סתם

אני לא יכחיש..לקח לי הרבה זמן עד שהחלטתי כרגע לכתוב כאן...ועדיין אני שוקלת את העיניין..ועוד אין לי מושג מה לכתוב..איך לכתוב..ולמה בכלל.. אז הנה קטע שנכתב 3 חודש אחרי... "לפעמים זה בא בבום ופוגע מתפרץ בפתאומיות מתמיהה ונוגע ואז לפתע הכל מתערבב, העיניים דומעות והלב כואב, הראש מתפוצץ והנפש רוצה רק לברוח, לצאת למסע אחר שלא מצריך שם, מידע, או כוח. גם אם נזכה לאותו כרטיס מסע של שעה, שניה או שנה שלמה תמיד תשאר אותה שאלה של איך לעזאזל יכולתי והעזתי לשכוח את אותו יום נורא לאותה נשיה מפחידה. יודעת אני שזה קצת טיפשי ומשום מה קצת בנאלי אבל הסיבה היחידה שאולי זה קורה ונמצא היא משום שאצלי הוא עדיין איתי, בתוכי, חי וקיים ולא מפסיד רגע, הוא חלק ממני שרק גודל ומתפתח שנותן לי להמשיך במקום להשכח". אני עובדת עכשיו במרכז..ובמקרה..כמה דקות מאיזו עיר שבה חבר טוב שלי נמצא ...שנה שלמה שאני מתכננת ללכת לבקר אותו..ואיך זה יהיה..ומה יקרה..ודוחה את זה כל רגע אפשרי...למה?..כי אני מתה מפחד..אני מתה מפחד ליפול שוב..לאותה תהום שנמצאתי בה דאז..לפני שנה בעוד חודש... כל כך מפחדת ומתכננת...שכל חודש אני פותחת ת´יומן ורושמת תאריכים מחדש..כל חודש מכינה את עצמי לאותו יום.. הקיצר, אין לי מושג למה אני כותבת את כל זה...אולי בגלל שאתמול נתקפתי שבפתאומיות בהיסטריה..הייתי בטוחה שפספסתי את היום..הייתי בטוחה ששכחתי..עד שלא הרגיעו אותי..והזכירו לי שזה רק בעוד חודש..עוד חודש שנה! טוב, מוזר לי להיות פה...איך שנכנסתי לפני כמה ימים..לא יכולתי עוד לעזוב..הרגשתי כאילו חזרתי לאיזה בית חמים.."למרות שאף פעם לא הייתי פה..אלא כתבתי במקום אחר.."... אולי אני יכניס לפה כמה קטעים...שמספרים יותר..ואולי פחות...מי יודע.. אני מסתכלת על אותם קטעים..ואני בהלם מהמקום שאליו הגעתי..מאז אותה תקופה שנראתה כמו נצח של התפרקות ושבירה טוטלית..ואני גאה בעצמי..! תודה על זה שאולי קראתם את ההודעה חסרת כל הפואנטה הזאתי..פשוט שטויות שהייתי חייבת להוציא..ואיפה יותר טוב מאשר פה.... אוהבת אני דרך אגבון...שלום לכולם..!~

 

[שיידו]

קטע

# שעת דמדומים עוד שעת דמדומים עוברת ואני כאן יושבת, חושבת. ושוב כמתוך הזיה שחלקה מציאות עולות להן פניך המוכרות לליטוף. ועיניך הכחולות כטוהר הרקיע שוב מביטות בי באותה אהבה, ספק עליזות יתרה. ואני כאותה ילדה נמסה ועיני מחזירות את אותה אהבה. וזכרונות העבר עולים להם באותה תמימות מקצועית כשל אמן השוקד על יצירתו המובנית. וגופי אל גופך כמהה, ושפתי משתוקקות שוב בשלך להטמע. ולרגע עוצרת, מתקרבת, מגששת וידי לעברך מושטת מחכה לחיבוק הענק של אצבעות ידיך, אך אתה לא הגבת קרני השמש הרצחניות קטעו את דמותך באותה אכזריות רגעית שבה לקחו את חייך. ושקט, רק שקט מחריד מתפשט לו, וקולך בראשי מתנגן לו. עוד שעת דמדומים עוברת ואני כאן יושבת, חושבת. נזכרת וזוכרת.

 

[שיידו]

קטע2

אז אתמול עבר לו חודש ואני שואלת את עצמי:"חודש למה בידיוק?" חודש של התרחקות והסתגרות מכולם, חודש של בריחה בלתי מכוונת מהחי והקיים, חודש של שינה ואי איזון, חודש של עצמי בעולם אחר, נסתר, מקולל וארור. חודש מאז אותו יום ואני ריקה מאז, לא מרגישה, לא חושבת, לא קיימת. כביכול הכל מבחוץ כרגיל ורק אלה שהבינו כבר קודם שמשהו לא בסדר מבינים יותר היום. אם אני יתן לבפנים לצאת אז אני ירגיש והכל יתפוצץ לי בפנים, כל מה עשבדתי עליו במשך חודש שלם. אני לא מסתדרת עם הכאב הזה, הוא תופס לו מקום יותר מידי גדול בתוכי, הוא ממוטט אותי. אני לא רוצה להתמוטט - אני לא רוצה להרגיש. אני רוצה את עצמי בחזרה.! נראה לי שהבנתי למה הגוף שלי נכנס למצב של הריחוק הזה, הפחד שמשהו יקרה עוד פעם, הפחד לקבל עוד מכה, לא משנה עד כמה קלה/קשה תהיה, היא רק תפתח ותפער לי את הישנות ותכניס בהן את עוצמתה. ואז אני ממש יאבד את עצמי, הרי בקושי החזקתי את עצמי בפעם הנוספת הזו. נמאס לי לקפוץ כל פעם שאני שומעת את הצפצוף של החדשות ברדיו, להחנק ולא לנשום עד סופו של המבזק. אני לא רוצה את הקשרים האלה עם החברים שלי, כי הם חזקים מידי, קשורים מידי, כל אחד מהם ממלא אותי, אז עדיף שנתרחק לא?! זה יכאב פחות? אבל אז מה אני יעשה עם התחושה של מה יהיה אם אני לא יספיק להיות שמה בשבילם לפני? נאי לא יסלח לעצמי לעולם. אבל תבינו כמה שאני אוהבת אותכם אתם מהווים סיכון עבורי, סיכון שלי מול עצמי, מול ההתמוטטות שלי. אתם מזכירים יל הכל, ממחישים לי את האמת, מה לעשות האמת כואבת מידי וכרגע האמת לא טובה לי ולבריאות שלי. אז סגרתי את הזכרונות את החלומות את השאיפות את התוכניות ואת החברים והם איתי תמיד, אצלי בלב, איתי בחיים, ממשיכים כמו שתכננו קודם לפני הכל... תקראו לזה חיה באשליות, הכחשה לא בריאה, וכל מה שאני יגיד לכם זה שתשתקו. כי רק ככה אני ממשיכה. אני לא מוכנה לקבל, אולי פעם נצליח למרות שלא נראה לי.כאילו נקח את זה קצת שונה אבל אל נקבל. אני שונאת את המוות, או יותר נכון מתה מפחד ממנו. הדבר שהכי מפחיד אותי זה המוות, הוא לקח ממני כל כך הרבה ויותר מידי פעמים, והשאיר אותי בלי כלום, ריקה ושבורה, מנסה תמיד לאחות את השברים. וזה עוד יצליח.! רוצה לצעוק, לצרוח, לבכות, להשתולל, להתחרפן, לחלום ולדמיין. ואני עושה את זה ב"חיים החדשים" שלי כי ב"ישנים" אני כבר לא יודעת איך. ריקנות אדירה, אני שונאת אותה, שונאת שונאת שונאת.! תנו לי להרגיש הכל רק לא את הריקנות הזאת שוב, לא את האיבוד העצמי הזה, רק לא זה, זה אוכל לך את הנשמה! למרות שיכולתי להמשיך ולהמשיך אני יסיים בזה שלמרות שבפנים אני מודעת למציאות ולאמת..ההתכחשות עוזרת והנה אני ממשיכה בחיי. תודה שהקשבתם לקצת אוהבת אותכם ואת כולם. <אממ..זה סתם משו שנכתב דאז..כמו שהבנתם כבר..כשהתחלתי לתפוס את עצמי..>

 

[אחת מהצד]

שיידו

שלום לך! ברוכה הבאה. מצמרר מה שכתבת פעם.. אז. ועכשיו? איך את עכשיו?

 

[nypx]

שיידו==אנחנו כאן ../images/Emo42.gif

מאחל לך .........מה שתרצי

 

[גל תהילה]

קבלי חיבוק של חיזוק

וכן ,מתוך החולשות מתגלות להן עוצמות,והתחושה מוכרת,זה מעבר למילים, זה חי וקיים בשתיקות,נגעת בי ברקמות העדינות.