ס ק ר נ ו ת

[V a r d i t]

ס ק ר נ ו ת ../images/Emo187.gif

יש לי שאלה שמטרידה אותי והייתי מעוניינת לשמוע את דעתכם, הרי אתם אלה שהתנסו בכך... איך זה לגור בארץ זרה, רחוק מהאנשים החשובים לכם: המשפחה, החברים? כל פעם שאני חושבת על צעד כזה מציקה לי המחשבה של הפרידה, והמעבר למקום שבד"כ לא מכירים בו חברים ואנשים...

מה גם שאתם גרים כ ל כ ך רחוק! אז אפשרות הביקורים מצטמצמת, עלויות טיסה, זמן טיסה וכו'

 

[באיה]

ורדית שלום ../images/Emo142.gif

את צודקת בהחלט שזה קשה מאוד. אך יש אנשים כאלה, שלמרות הפרדה מהמשפחה בונים להם חיים טובים שם ואפילו מקימים משפחה. למשל בני נסע לטיול אחרי הצבא, ויותר לא חזר. אני הייתי חולה כמה שנים מזה, ואם לא דיברתי איתו פעם בשבועיים לפחות, לא יכולתי להמשיך. זה היה לפני 15 שנה. היום זה כבר יותר קל, הוא מגיע לעתים קרובות יותר, גם אני כבר נסעתי לשם, ומדברים לעתים קרובות יותר גם בטלפון וגם דרך האינטרנט. אם אין לך אף אחד שם, וקשה לך לעזוב את משפחתך, אז אל תחשבי על עזיבה בכלל. זה רק בגדר המלצה. בהיותי שם, החיים מאוד מצאו חן בעיני, והיום אני עושה הכל כדי גם להשתקע שם. עוד לא יצא מזה כלום, אך אני מקווה שבסוף יצא. אין דבר שעומד בפני הרצון. חברים למשל יש לי גם שם, כיוון שכאשר אני עליתי ארצה בגלל ציונות, חלק מחברי נסעו ישר לאוסטרליה. היום אני מקנא בהם, אך לא נורא. לולא עליתי ארצה, אולי לא הייתה לי משפחה יפה כפי שיש לי היום. על כל דבר ניתן להתגבר, כשיש רצון. והעולם היום הצטמצם מאוד, גם בגלל טיסות (פעם נסעו עם אוניה 3 חודשים), וגם בגלל אינטרנט שמאפשר להיות בקשר בזמן אמת. יש צ'טים, יש איי סי קיו, וגם הפורום הנפלא הזה.

 

[לירונילה]

איכות חיים שווה הרבה

היי ורדית, אני חושבת שבאיה סיכמה את זה די נכון. אני עזבתי את הארץ בגיל צעיר יחסית אבל חזרתי לארץ לשרת בצבא. אחרי הצבא חזרתי לכאן. השארתי בארץ משפחה, חברים מאוד טובים, איכות חיים של חברים שבשם מקום לא אמצא. אבל בעיניי זה היה שווה את זה. תמיד אפשר במאמץ ליסוע לבקר,ואז עושים חיים משוגעים במשך 4 שבועות...חורשים את הארץ, מסתובבים בת"א ונהנים. נהנים עם חברים ומשפחה, ומהחברים והמשפחה. משפחה במאמץ מגיעה מידי כמה שנים. לי אישית השקט שווה את זה. לא לפחד לצאת לרחובות. תמיד יש פחדים, אבל השקט כאן זה דבר שקשה להגדיר... כשבמרכז החדשות מה שחשוב זה מה יהיה מזג האויר או איזה קבוצה ניצחה בקריקט או בפוטי..או שיש חג לאומי לכבוד מירוץ סוסים...שמעת על כזה דבר???זה בעיני איכות חיים.... אם רוצים חיים קצת יותר אינטלקטואלים אפשר ללכת להצגות, מופעים, קונצרטים...יש כאן הכל. בברכה... לירון

 

[White Dragon]

געגועים

מתרגלים... אין מה לעשות. יש כאלו שקשה להם יותר ויש כאלו שקשה להם פחות - אבל כל אחד עושה את השיקולים שלו. יהודים הם עם של מהגרים - גם ההורים שלנו ו/או הסבים שלנו קמו ועזבו את הכל ובאו לארץ חדשה, לפעמים לבד ובלי אף אחד, אפילו בלי יכולת לומר מילה בשפה החדשה. אבל בכל צעד שעושים משלמים מחיר - והשאלה היא האם המחיר שמשלמים הוא הגיוני למה רוצים לקבל. האם יותר חשוב לך החברים או אוטובוסים מתפוצצים? לגור באותה העיר עם אמא ואבא או אהוב/ת ליבך האוסטרלי? כל אחד משלם את המחיר שלו - בדיוק כמו שמשלמים מחיר (כבר מאוד) על החיים בארצנו הקטנה - לחץ, טרור, שינאה, כפייה דתית. האמת היא שלפני שעברתי הייתי הרבה יותר מפוחדת, פחדתי שאתגעגע לכולם כ"כ, עד שלא אוכל לשאת את זה, פחדתי להיות בודדה ושלא יהיה לי עם מי לדבר איתו... אבל חברים - אין מה לעשות - פוגשים חדשים, חברים אפשר למצוא בכל מקום... מתקשרים פעם בכמה זמן למשפחה - זה מאוד זול מכאן והיום יש גם אינטרנט ומצלמות-אינטרנט... אחרי חודשים שלא ראיתי אף אחד מהארץ אני מרגישה כאילו שראיתי את כולם אתמול. וגם לא מתגעגעים כ"כ כאשר עסוקים בבניית חיים חדשים - חברים חדשים, בניית משפחה ובית, עבודה, טיולים - זה לא שיושבים וחושבים על ישראל כל הזמן...

אבל אצלי זה גם שונה כי אני הייתי פה לכמה חודשים לפני שעברתי ולא עברתי לפה בגפי, ואני מניחה שזה ה-ר-ב-ה יותר קל להתאקלם פה כאשר בן/בת הזוג הם אוסטרליים. ואחרון החביב... זה שזה כ"כ רחוק ויקר לטוס. אני מעדיפה לחיות באוסטרליה הרחוקה מאשר באירופה הקרובה ולבקר בישראל פעם בשנתיים-שלוש ולא פעם בשנה או יותר. אני אוהבת את אוסטרליה ואני חושבת שזאת ארץ נהדרת, ואירופה הקרובה והקלה יותר להגעה לישראל... יבשת שטופת שנאה, ופטריוטיזם וחשיבות עצמית אירופאיים מטופשים, ועם העבר של העם שלנו איתה אני לא הייתי רוצה לגור בה, אבל זאת רק אני

הדרקונה, נחה ביום ראשון נ.ב. הייתי ב"אואזיס" וקניתי זעתר - אבל הם שמים שם המון דברים עם הזעתר (הישראלי זה רק: זעתר, סומק, שומשום, שמן, חיטה קלויה, פטרוזילה ומלח - והלבנוני שמים חצי מטבח...)- לא כמו הישראלי!!! אבל אחלה בקלאווה, שבוע הבא ננסה את הסמבוסק

 

[Gefen]

זוהי שאלת מליון הדולר...

שנוגעת בנקודה הכי קשה וכואבת בכל הסיפור - הריחוק מהמשפחה. אז נגיד שחברים לאט ובטוח עושים מחדש. אבל למשפחה אין תחליף וזה המחיר היקר שאנחנו משלמים על החיים בחו"ל. זה קשה, והילדים מפסידים פה הרבה אהבה , פינוק, ותשומת לב מצד הסבים והסבתות. ומן הצד השני המפסידים הגדולים הם ההורים שלנו- שמתבגרים ולא זוכים להכיר את הנכדים שהולכים וגדלים להם ... אני גם חושבת שזה מאוד אינדבידואלי וכל אחד באמת מדבר מנסיון אישי מאוד מסויים. לדעתי- מחיר הפרידה יקר מדיי (אני לא נמנית על אלה שמתעלפים מהתלהבות לחיות פה, יש יתרונות אבל גם הרבה חסרונות, ובארץ- הרבה חסרונות אבל לא מעט יתרונות..) זו דעתי. בכל מקום יש טוב ורע ואין שום דבר מושלם, השאלה היא על מה את מוכנה לוותר ועל מה לא. באופן אישי, אחרי שנתיים וחצי של חיים בחו"ל אני מרגישה שזה הולך ונעשה קשה. הגעגוע רק גובר וההרגשה היא שהשארנו את הלב בארץ... לעת עתה לפחות, עד להודעה חדשה (ולא יודעת לאמר בשלב זה מה יקרה קודם- אם הלב יחזור לגוף או להיפך..) אני מקווה שהבנתם משהו מההודעה, זה יוצא לי די מבולבל כשאני כותבת הודעות בשעות כאלה מאוחרות בלילה..

לילה טוב גפן