אני הייתי המזכירה של בעלי וכך הכרנו
כך שאצלנו זה בהחלט עבד..
בדיעבד הוא אמר לי שעוד שהוא קלט אותי לעבודה הוא אמר לעצמו שאהיה אשתו , למרות העובדה שאני הייתי רק בת 22 והוא בן 36..
מטבע הדברים ההתקדמות ביחסים היתה איטית ומלאת חששות בגלל המעמד הבעייתי של עובד-מעביד וכל הסוגיות המשפטיות שיכולות להתממש בנוגע לניצול יחסי מרות..
היו רמיזות עדינות שהבהירו שאני מוצאת חן בעיניו, אבל שומדבר בוטה או מעבר לזה...
אבל בסוף זה קרה (אחרי כמעט שנה..) , התלוויתי אליו לאיזה כנס וחזרנו מאוחר בלילה והדרך הארוכה, היום העמוס, העייפות וטיפה אלכוהול לתעוזה עשו את שלהם והשאר היסטוריה..
המשכתי לעבוד איתו עוד כמה שנים גם אחרי שהתחתנו, אבל באיזשהו שלב שנינו הרגשנו שזה לא נכון..
אני ממש נחנקתי ,הרגשתי שאין לי אויר, שאין לי צ'אנס להתגעגע..
גם היחס של העובדים מסביב לא היה נעים כלפיי מטבע הדברים ..
ומה שהכי שבר היה שהגבולות בין המשרד לבית הטשטשו להם.. העבודה היתה זולגת לנו הביתה כל הזמן..
בעלי הוא הסמנכל בחברה שהיא עסק משפחתי,כך שזה גם ככה אינטסיבי, והעובדה שהמזכירה שלו גרה איתו בבית היתה טו מאצ' כנראה..
הרגשנו שהכי בריא לנו זה להפסיק לעבוד יחד..
אבל יש כאלו שזה עובד להם, להורים שלי יש עסק יחד כבר יותר משלושים שנה והם מסתדרים מצויין, לכל אחד ברור מהם תחומיי האחריות שלו והם עובדים יחד בסינרגיה מושלמת..
לכל דבר יש פלוס ומינוס, לראות עיניי יש יותר מינוס מפלוס, לא כל זוג יכול לחיות ולעבוד יחד.. אולי זה עניין של טיפוס..
לגבי אם כדאי ללכת על זה, זה אמביוולנטי, כי הרי ברור שאני שמחה שבעלי עשה את הצעד, אחרת לא היינו מתחתנים, אבל זה ריסק, מה עושים אם זה לא הולך? מתפטרים?גם בהרבה חברות לא רואים בעין יפה זוגיות שנרקמת במסדרונות שלהם כי הם מבינים שזה יכול להיות בעייתי..
אני חושבת שאם מקום העבודה הוא מקום חשוב(כלומר, עבודת חלומות שרואים בה אופק ארוך טווח ולא סתם עבודה שיש עוד אלף כמוה..) עדיף לשמור את הסביבה שלו כנייטרלית..
ולגבי הדוגמה של הזוג שהבאת, לדעתי יש הבדל מאוד גדול בין זוג שפותח עסק יחד כשהזוגיות שלהם כבר יציבה ומבוססת והם מכירים אחד את השני. לבין זוג שהכיר בעבודה ונאלץ בשלבים מאוד ראשוניים של קשר להתמודד עם העובדה שהם רואים אחד את השני כל הזמן, לפעמים זה מקסים ולפעמים זה הורס..
מה החיובי ומה השלילי
) והזוגיות נהדרת מבחינתם.
