עבודה ערבית
האוטו שלי נראה זוועה. לא רחצתי אותו כבר חודשיים אם לא יותר. נשרים מתביישים לחוג מעליו ואילו ליונים כבר לא נשאר חתיכת פח אחת אומללה לרוויה לחרבן עליה. ידעתי שעברתי את הגבול כשמבעד לשכבות האבק והג'יפה מישהו כתב לי על השמשה האחורית במסתוריות "אני מגעיל, תרחץ אותי כבר!". היות ועבדכם הנאמן עגלה, לקח הוא את האוטו אל מרחצת הרכבים הישמעאלית הקרובה. הייתי מעדיף לתת את הכסף לזוג ידיים עבריות אבל מה לעשות, כנראה שיש דברים שהם לא לכבוד שלנו ודווקא כן לשלהם. נסעתי למקום היחיד שבו ידעתי שעל כל שקל ילקקו לי את האוטו מגג ועד גלגל...כמה שזה ישמע דוחה בהתחשב בתהפוכות הקיבה הציפורית שעברה עליו. 8 בבוקר, המקום ריק מרכב ושומם מאדם מלבד זוג ילדים ערבים בני 11 המצליפים זה בזה במגבות רטובות. נכנסתי למשרד ממוזג (בחיים לא שוטף יותר אצל בדואים!), לא הספקתי להגיד "אהלן" ובעל הבית הקדים אותי, "אהלן וסהלן, אתה יודע אני פותח רק עוד חצי שעה, כן? עובדים שלי עדיין לא פה... בעצם רגע". הוא הביט החוצה, ראה אך ורק את האוטו שלי ולא היסס לרגע כשאמר "בסדר, אני אשטוף לך". יוצא לו אדם מחויט בחליפה, לבוש אלגנט מכף רגל ועד ראש, פושט את הז'קט, תופס את הג'רניק ביד ומתחיל להרביץ עבודה. כמובן שלא לפני שהוא נדהם מכמות הרפש שנגלה לפניו ופולט "אללה איסטור, זה וואחד תחת של ציפור עשה לך קקי פה זה". אני מתקן אותו, "תחת אחד? הרבה תחתים". עכשיו מתי הפעם האחרונה שראיתם דבר כזה אצלנו היהודים? שהמנהל הגדול והמכובד "יוריד" את עצמו לדרגת עובד? אני הייתי נופל ומת על הרצפה והבן אדם לא היה יוצא מתחת למזגן. אולי רק אחרי שהגופה שלי הייתה נרקבת ומסריחה לו את המקום. אולי. איך שהסבון ירד והצבע המקורי התגלה, שני הילדים ממקודם עטו עליו (ממש עם שמחת חיים) כאילו היה פלאפל גדול והחלו במלאכת הניגוב. נזכרתי בדיוק בתחקיר שהתפרסם בערוץ 2 לא ממזמן על העסקה בתת-תנאים של בני נוער בארץ וה-4 בוטנים ביום שילד בקמבודיה מקבל עבור ייצור נעלי NIKE. אחרי שפרגנתי לו שדפק הופעה לעבודה, שאלתי את בעל הבית ובעדינות יתרה, "איך אתה נותן ככה לילד לעבוד כל כך קשה?". זה לא היסס לרגע וענה, "וואללאק הם מתים על זה. חמש בבוקר כשהמואזין עוד יושן שנת יופי שלו, ילד על הרגליים ליד מיטה שלי ואומר לי 'יא אבויה, אני רוצה צינור!'. יש להם יותר מרץ ממני וממך ביחד. שיעבדו קשה, יזיעו ויתאמצו רק שלא ילכו ברחוב". אני רק יכול לשער לעצמי שאילו דברים היו אחרת כנראה היו הם עומדים בצמתים ומנסים לסחור מרכב לרכב במציתים ומסטיקים חצי לעוסים. ניכר ששני הילדים עוד טירונים בעולם הרחיצולוגיה. לפתע נתקפתי התקפי פלאשבקס "מקראטה קיד". ניגשתי אל השניים באומרי להם, "לא ככה, בואו תלמדו. WAX ONNNN...WAX OFFFF". אחח מיסטר מיאגי השם יקום דמך. נוח על משכבך בשלום יפני חביב. בעל הבית שם לב שאני נותן יותר מדי "פאקים" לילדים ומיד פקד עליהם "ג'יב אל ג'ילדה!". הבן אדם, שהיה לבוש כמו לחתונה, לקח סמרטוט ומירק לי את האוטו ממש כמו מראה. כשהאוטו היה כבר נקי מדי לטעמי, שאלתי אותו "כמה אני חייב לך?" ולתדהמתי התגובה שקיבלתי הייתה "רגע, אני עושה חלונות בעם שנייה". חזר על העבודה שלו בשנית, ביקש 20 שקל ושלום על עם ישראל. הוא הרוויח לקוח לכל החיים, זה על בטוח. זו לא תהיה הפעם הראשונה שנתקלתי ביחס כיד המלך מהחבר'ה הבני דודים. מי שיצא לו לאכול במסעדות ערביות או שלא נדבר על מלונות מעבר לגבול יודע על מה אני מדבר ושם יש לך את אותו מלצר ואותו טבח כבר 40 שנה. נשאלת השאלה איפה אנחנו הישראלים? אני זוכר את עצמי בתור עובד של אחת הרשתות מחשבים הגדולות. בשנה הראשונה הייתי מפרפר את הנשמה עבור כל לקוח ולקוח ודואג להזמין להם אפילו את הדברים הכי זולים ופשוטים כמו כבלים ב-20 שקל. אבל עם חלוף הזמן "התפקחתי" וחשבתי לעצמי "בשביל ה-0.75 אחוז בונוס שאני מקבל על כל מכירה, מה אני מרוויח פה? חצי פניונס מיובש?". אם זה לא היה לפטופ או משהו ממש בעל ערך הייתי יורה את כל התירוצים האפשריים רק שיעזבו אותי בשקט. שמתי לב שזה ככה גם עם כל מי שעבד איתי, וותיקים וצעירים כאחד. אנחנו נשחקים מאוד מאוד מהר. למה זה? למה המוסר עבודה שלנו יותר חסר ערך משיערות שגודלות בתחת?
האוטו שלי נראה זוועה. לא רחצתי אותו כבר חודשיים אם לא יותר. נשרים מתביישים לחוג מעליו ואילו ליונים כבר לא נשאר חתיכת פח אחת אומללה לרוויה לחרבן עליה. ידעתי שעברתי את הגבול כשמבעד לשכבות האבק והג'יפה מישהו כתב לי על השמשה האחורית במסתוריות "אני מגעיל, תרחץ אותי כבר!". היות ועבדכם הנאמן עגלה, לקח הוא את האוטו אל מרחצת הרכבים הישמעאלית הקרובה. הייתי מעדיף לתת את הכסף לזוג ידיים עבריות אבל מה לעשות, כנראה שיש דברים שהם לא לכבוד שלנו ודווקא כן לשלהם. נסעתי למקום היחיד שבו ידעתי שעל כל שקל ילקקו לי את האוטו מגג ועד גלגל...כמה שזה ישמע דוחה בהתחשב בתהפוכות הקיבה הציפורית שעברה עליו. 8 בבוקר, המקום ריק מרכב ושומם מאדם מלבד זוג ילדים ערבים בני 11 המצליפים זה בזה במגבות רטובות. נכנסתי למשרד ממוזג (בחיים לא שוטף יותר אצל בדואים!), לא הספקתי להגיד "אהלן" ובעל הבית הקדים אותי, "אהלן וסהלן, אתה יודע אני פותח רק עוד חצי שעה, כן? עובדים שלי עדיין לא פה... בעצם רגע". הוא הביט החוצה, ראה אך ורק את האוטו שלי ולא היסס לרגע כשאמר "בסדר, אני אשטוף לך". יוצא לו אדם מחויט בחליפה, לבוש אלגנט מכף רגל ועד ראש, פושט את הז'קט, תופס את הג'רניק ביד ומתחיל להרביץ עבודה. כמובן שלא לפני שהוא נדהם מכמות הרפש שנגלה לפניו ופולט "אללה איסטור, זה וואחד תחת של ציפור עשה לך קקי פה זה". אני מתקן אותו, "תחת אחד? הרבה תחתים". עכשיו מתי הפעם האחרונה שראיתם דבר כזה אצלנו היהודים? שהמנהל הגדול והמכובד "יוריד" את עצמו לדרגת עובד? אני הייתי נופל ומת על הרצפה והבן אדם לא היה יוצא מתחת למזגן. אולי רק אחרי שהגופה שלי הייתה נרקבת ומסריחה לו את המקום. אולי. איך שהסבון ירד והצבע המקורי התגלה, שני הילדים ממקודם עטו עליו (ממש עם שמחת חיים) כאילו היה פלאפל גדול והחלו במלאכת הניגוב. נזכרתי בדיוק בתחקיר שהתפרסם בערוץ 2 לא ממזמן על העסקה בתת-תנאים של בני נוער בארץ וה-4 בוטנים ביום שילד בקמבודיה מקבל עבור ייצור נעלי NIKE. אחרי שפרגנתי לו שדפק הופעה לעבודה, שאלתי את בעל הבית ובעדינות יתרה, "איך אתה נותן ככה לילד לעבוד כל כך קשה?". זה לא היסס לרגע וענה, "וואללאק הם מתים על זה. חמש בבוקר כשהמואזין עוד יושן שנת יופי שלו, ילד על הרגליים ליד מיטה שלי ואומר לי 'יא אבויה, אני רוצה צינור!'. יש להם יותר מרץ ממני וממך ביחד. שיעבדו קשה, יזיעו ויתאמצו רק שלא ילכו ברחוב". אני רק יכול לשער לעצמי שאילו דברים היו אחרת כנראה היו הם עומדים בצמתים ומנסים לסחור מרכב לרכב במציתים ומסטיקים חצי לעוסים. ניכר ששני הילדים עוד טירונים בעולם הרחיצולוגיה. לפתע נתקפתי התקפי פלאשבקס "מקראטה קיד". ניגשתי אל השניים באומרי להם, "לא ככה, בואו תלמדו. WAX ONNNN...WAX OFFFF". אחח מיסטר מיאגי השם יקום דמך. נוח על משכבך בשלום יפני חביב. בעל הבית שם לב שאני נותן יותר מדי "פאקים" לילדים ומיד פקד עליהם "ג'יב אל ג'ילדה!". הבן אדם, שהיה לבוש כמו לחתונה, לקח סמרטוט ומירק לי את האוטו ממש כמו מראה. כשהאוטו היה כבר נקי מדי לטעמי, שאלתי אותו "כמה אני חייב לך?" ולתדהמתי התגובה שקיבלתי הייתה "רגע, אני עושה חלונות בעם שנייה". חזר על העבודה שלו בשנית, ביקש 20 שקל ושלום על עם ישראל. הוא הרוויח לקוח לכל החיים, זה על בטוח. זו לא תהיה הפעם הראשונה שנתקלתי ביחס כיד המלך מהחבר'ה הבני דודים. מי שיצא לו לאכול במסעדות ערביות או שלא נדבר על מלונות מעבר לגבול יודע על מה אני מדבר ושם יש לך את אותו מלצר ואותו טבח כבר 40 שנה. נשאלת השאלה איפה אנחנו הישראלים? אני זוכר את עצמי בתור עובד של אחת הרשתות מחשבים הגדולות. בשנה הראשונה הייתי מפרפר את הנשמה עבור כל לקוח ולקוח ודואג להזמין להם אפילו את הדברים הכי זולים ופשוטים כמו כבלים ב-20 שקל. אבל עם חלוף הזמן "התפקחתי" וחשבתי לעצמי "בשביל ה-0.75 אחוז בונוס שאני מקבל על כל מכירה, מה אני מרוויח פה? חצי פניונס מיובש?". אם זה לא היה לפטופ או משהו ממש בעל ערך הייתי יורה את כל התירוצים האפשריים רק שיעזבו אותי בשקט. שמתי לב שזה ככה גם עם כל מי שעבד איתי, וותיקים וצעירים כאחד. אנחנו נשחקים מאוד מאוד מהר. למה זה? למה המוסר עבודה שלנו יותר חסר ערך משיערות שגודלות בתחת?