קראתי בעיון את העבודה.
אני תמהה בת כמה הכותבת, כי חשים בין המילים את גילה הצעיר ואת המעורבות האישית החזקה שלה. היא כנראה בחורה מאוד רגישה ואיכפתית, ומעניין לראות בעבודה שלה את השילוב של הפאן האקדמי המנוכר עם המעורבות החוויתית האישית שלה. אני מוצאת את העבודה כממצה, מקיפה ונכונה מאוד. הסכמתי עם כל שורה ושורה (למעט נושאי הדת והקבלה - אני מעולם אחר). בנושא אחד הייתי אולי מרחיבה (זו חס וחלילה לא ביקורת !!! זו הערה שמטרתה להעשיר ולהואיל !!!): בפרק של התמודדות המשפחה עלה נושא ההומור, אבל במידה מועטה. אני חושבת שהמחלה הספציפית הזו מייצרת הרבה מצבים מצחיקים - אולי יותר מכל מחלה אחרת. כל הסובבים נורא נבוכים אם הם מוצאים את עצמם מגחכים על חשבון או יחד עם החולה. אני חושבת שכדאי לדעת לנצל את ההומור ואת המצבים הקומיים כדי להקל, כדי ליצור אתנחתות במתח ובקושי (אגב, לצחוק "עם החולים", ולא "על החולים") וכדי לזרום הלאה ביתר קלות. אגב, גם לחולים יש חוש הומור לפעמים (אימא שלי מתבדחת על חשבון עצמה ועל כל העולם עד היום, במגבלותיה. לאבא שלי לא נותרה טיפת הומור...)