עברית שפה יפה

[ציפור לילה 14]

עברית שפה יפה

ברצוני להתחיל בתוכנית האחרונה שהייתה עם משפחת אנגל, התוכנית היתה מרגשת, עצובה, מיוחדת, ההורים אנשים מקסימים באהבתם העצומה לילדיהם..סופר נני מיכל מרגשת אותי כל פעם מחדש ובמיוחד בפרק של אתמול, את מיכל צריך לשכפל, אני מקנא (לחיוב) בבטחון העצמי בקונקרטיות, בידע בנסיון ביכולת לנתח מצבים בצורה כל כך חכמה יישר כוח!!! אנחנו גרים בארה"ב בעלי ושלושת ילדנו, לצערי ילדיי לא לומדים בבית ספר יהודי (מסיבות כלכליות), ולא מעונינים ללכת ל - Sunday school, שזה בחב"ד (שהם אנשים מקסימים, אבל קיצוני מדי לילדים שלי שלא גדלו במסגרות של בתי ספר יהודים ואין להם שכנים יהודים), הילדים היום בני 11, 10, ו - 4, כשהתחילו מסגרות של בתי ספר גן וכו'...נוצרה בעיה מבחינת השפה שחשנו תסכול שהילדים האחרים לא מבינים אותם...רק אמא ואבא שלהם, (אין לנו משפחה פה) ולכן התחלנו לחזק את השפה האנגלית (למרות שאני לא פרפקט באנגלית, בעלי גר באמריקה כבר 30 שנה הוא ישראלי ואצלו זה היה יותר שותף), התחלנו לדבר איתם באנגלית, אני יודעת היום שעשינו טעות גדולה.. הילדים היום לא מדברים עברית בכלל ואני די מתוסכלת מכל הענין הזה, אני היום מרגישה שהילדים גדלו ואני רוצה לפתח שיחות קצת יותר לעומק, שיחות נפש בן בת לאמא והבן, זה לא שאנחנו לא מתקשרים ומדברים, אבל אני מרגישה לא אני עם שפת האנגלית ולא מצליחה להבהיר את עצמי בסיטואציות מסויימות כמו שהייתי מצליחה להתבטא בעברית, אני כבר 10 שנים באמריקה נכון שאני מדברת אנגלית וחיה ומתקשרת, אבל אני לא מוכנה לוותר על השפת אם והייתי מאוד מאוד רוצה שהילדים שלי ידברו עברית, נכון שבעלי ואני מדברית עברית ביננו, אבל מתי באמת אנחנו מדברים? הוא חוזר מהעבודה ב - 8 בערב..אני זו שלוקחת אותם לחוגים והכל באנגלית, שלוקחת אותם לפארק שעשועים ואנשים מדברים שם רק אנגלית וקשה לתקשר בחוץ בשפה העברית, לכל מקום שאני הולכת ועם הילדים מדברים רק אנגלית, גם לסופר ולספריה ולקניון...אני מתוסכלת..נסתי להתחיל ללמד אותם בבית ממש כמו בבית ספר הם לא הראו ממש התענינות ומה גם שעם הקטנה נורא קשה לעשות משהו עם הגדולים...סליחה מראש על החפירה אבל זה יושב לי הלב כבר המון זמן לפחות את זה הוצאתי...את השאר אולי להזדמנות אחרת..בעיות אחרות ולא פחות חשובות מטרידות אותי אבל: "מרוב עצים לא רואים יער" זהו שאצלי מרוב בעיות לא מוצאת פתרונות...תודה מראש

 

[עינת גבע]

קבלה ושינוי גישה

שלום רב לך וברוכה הבאה לפורום, אני מבינה את התסכול שלך. נדמה לי שהרצון שלך שהילדים ידעו עברית ורמת המודעות שלך לצורך הזה להעמקת הקשר ביניכם הוא המפתח והבסיס. הילדים שלך שומעים בבית עברית מגיל קטן. אני מניחה שהם קלטו וספגו את השפה. הם וודאי מבינים. קל להם יותר להתבטא באנגלית. אין צורך ללמד אותם כמו שמלמדים שפה חדשה. מה גם שהם אינם משתפים פעולה. התחילי לדבר איתם יותר עברית, גם אם הם עונים לך באנגלית. השיגי ספרים משחקים, חידות ובדיחות בעברית והזמיני אותם להשתעשע בכיף. מה דעתך? עינת גבע, יועצת משפחתית מכון אדלר.

 

[ציפור לילה 14]

קבלה ושינוי גישה

שלום רב, ראשית תודה רבה על התשובה המהירה, זה לגמרי לא מובן מאליו, אין מילים להודות על העבודה החשובה הזאת שאתם שם בהנהלה עושים, כיף לדעת שיש עם מי לדבר... אכן יש לי רצון גדול שילדי ידברו ויבינו את השפה שלי על מנת שאוכל לתקשר איתם "עד הסוף", נסיתי כמה דרכים בעבר, ביקשתי מאחיותי שישלחו לי ספרים בעברית, חוברות צביעה, כאשר ביקרתי בארץ שזה היה לפני שמונה שנים (שזה סיפור בפני עצמו) קניתי קלטות וידאו, ספרים, ספרי לימוד, דיסקים וכל מה שאפשר...כשהייתי מגיעה לנקודה של לשחק איתם בעברית או לנסות להקריא להם בעברית זה היה די משעמם אותם למרות שהייתי מנסה לעשות זאת ברוח משעשעת זה עבד לכמה דקות אבל מהר מאוד מאבדים ענין בשל הקושי בשפה וזה הופך להיות משעמם, אני מיד מסתגרת מתבעסת אפילו בוכה בצד ומרימה ידים, כאשר אני מנסה לדבר איתם בעברית ואומרת להם שמהיום אמא מדברת רק עברית, כי זה נורא חשוב לי וחשוב בכלל גם בשביל הילדים כמובן ומסבירה להם את חשיבות הענין, אני מדברת איתם וכאלו דיברתי לקיר, הם לא מבינים אותי וזה כואב לי ועצוב לי ושוב אני מרימה ידים ועוברים לאנגלית אני יודעת שחשובה העקביות וההקפדה אבל אני לגמרי משוכנעת שהם לא יכולים אפילו לעקוב אחרי משפט אחד רצוף..אלא רק מילים בודדות לדוגמא שלט של הטלויזיה, מקרר מילים שעדין נמצאות בזכרון אבל אי אפשר לנהל איתם שיחה או להבין אחד את השני איכשהו תמיד אני צריכה לחזור אחרי באנגלית וזה נורא קשה ומייאש..אני מבינה שאני חייבת להמשיך לדבר אפילו שהם לא מבינים אותי וזה לא כל כך פשוט... סליחה אם זה ארוך מדי, פשוט אחרי שתיקות ארוכות אני מתחילה ואין לי מושג איפה זה ייגמר כי יש לי הרבה על מה לדבר, זה כבר יותר מדי זמן שאני מנסה לפתור את בעיותי בעצמי ולא יודעת לבקש עזרה, משום מה קל לי יותר לעזור ולייעץ לאחרים וכך הורגלתי מאז שאני קטנה שאני מתמודדת לבד לבד מעין חתול השרדותי...אבל היום דברים השתנו היום יש לי שלושה ילדים לדאוג להם ולא רק לעצמי אבל מרוב שאני טובעת בבעיות אני לא לא יודעת "איפה להשים את הראש" כי אני יודעת שיש הרבה תחומים שדורשים שינוי...אין לי את מי לשתף כי אין לי משפחה פה ואין לי חברים יקרים כמו בארץ ואני לגמרי לבד, יש לי את בעלי אבל הזוגיות שלנו טעונה שיפור..אני אדם חזק שרדתי כאן בארה"ב שמונה שנים לא קלות של בדידות...לא יצאתי עם בעלי למעלה משמונה שנים (אין מי שישמור על הילדים), ואפשר להגיד שלא יצאתי בכלל, כי אין לי עם מי לצאת...שמתי לב שבשנה האחרונה כוחותיי אזלו..שמונה שנים אינטנסיביות של עבודה קשה אם זה עם הילדים ואם זה בבית נקיון בישול וכו'.. זה לא משנה אם אני חולה או אחרי לידה כי אין אף אחד חוץ מבעלי שגם הוא עובד קשה ומגיע בשמונה בערב אין אף אחד שיכול להחליף אותנו או להושיט יד וכך היה שמונה שנים הייתי חזקה עשיתי כמיטב יכולתי להעניק לילדים את המקסימום מעצמי אבל היום אני מרגישה חוסר חשק, דיכאון, וכביכול חיה בשני עולמות העולם שלי עם המשפחה והעולם הפרטי שלי שהוא לא מעודד בכלל, על מנת לא לפגוע בילדים אני "משחקת אותה" הכל טבעי ובסדר ויש רגעים שלא, שזה מאוד נורמלי..אבל כשהילדים הולכים לישון אני בעולם שלי אני כביכול "מתאבלת" על כל מה שחסר לילדים שלי ולי מתאבלת שיש לילדים סבא וסבתא בחיים אבל הם בקושי מכירים אותם...שאין לילדים אף אחד באמת שאוהב אותם פה חוץ מאמא ואבא שלהם, אין להם בני דודים אין להם דודה או דוד כולם בארץ והשכנים האמריקאים נורא קרירים עכשיו אני מבינה מה זה שאומרים שאתה יכול למות באמריקה ואף אחד לא ירגיש, זה מה שאני מרגישה היום שאני חיה/מתה, הילדים שלי לא מרגישים את ההואי של החגים ושל שבת כל פעם שמגיע חג אני צריכה לעבוד כל כך קשה על מנת שירגישו משהו בלית ברירה אני לוקחת אותם בפורים או חנוכה לחב"ד ואני צריכה להתחנן אליהם שיתלוו אלי (כי זה קצת קיצוני להם)... היום אני מרגישה כמו מכונית בלי דלק, כמו שאומרים לנכה על כיסא גלגלים (להבדיל) לקום וללכת ואני לא מסוגלת לסבול את התחושה הזאת שאני לא מסוגלת לעזור לעצמי...והדבר האחרון שאני רוצה לפגוע בו זה הילדים שלי, אבל אני יודעת שעם כל החסכים האלה שאני מרגישה ועם כל המטענים האלה והשתיקות שהצטברו לשנים זה עוד עלול לפגוע בי, אבל אין לי כלים לעזור לעצמי לעזור למשפחה.. סליחה, אני עכשיו שוקלת אם בכלל לשלוח את מה שכתבתי כי לגמרי התפזרתי...אני יכולה למלא דפים שלמים אבל זה ממש לא המקום נכון??? אז עדיף שאני אסיים פה. שוב תודה על ההקשבה, התשובה, והאכפתיות מחמם את הלב....תבורכו!!! שבוע טוב...

 

[עינת גבע]

שולחת לך מכאן זריקת עידוד...

שלום רב לך יקירה ושבוע טוב, אני ממליצה לך בחום לבקש מקרובייך בארץ לשלוח לך את הספר "התמודדות עם מציאות בלתי רצויה" מאת תלמה בר אב. כל אחד מאיתנו חי במציאות. לעיתים קרובות יש פער בין הפנטזיות, משאלות הלב והחלומות שלנו למציאות. אפשרות אחת היא שהמצב יטפח לנו על הפנים, יכה אותנו וניכנס לתהליך של משבר. אפשרות נוספת היא להסתכל על המציאות אחרת. המציאות יכולה להיהפך ולהיות מה שאנחנו בוחרים לעשות ממנה. אני שומעת שהגעת לשלב שאת מרגישה מעין מבוי סתום , דרך ללא מוצא.המחיר שאת משלמת קצת יותר גבוה מהרווחים. את מרגישה חוסר שביעות רצון בתחומים רבים בחייך ומגלה רצון לשינוי. זה הזמן לקבל את המציאות ולבדוק אופציות. הכול יכול להיות גם אחרת. אכן, האדם עצמו לא תמיד יכול לעזור לעצמו משום שהוא כבול במחשבותיו, דעותיו ורגשותיו. מה דעתך לנסות שיחות עם איש מקצוע? בברכה, עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר.

 

[ציפור לילה 14]

זריקת עידוד

שלום עינת, שוב תודה על התשובה המהירה והדיאגנוזה המדוייקת להפליא... רשמתי לפני את שם הספר ואני בהחלט אבקש ממשהו מהארץ לשלוח לי אותו...ספרים הם החברים הכי טובים שלי (באמריקה)... נורא עצוב לחשוב שכשמתחתנים נורא קשה לראות את העתיד ונראה לך שאתה מתחתן מהסיבות הנכונות..לא יכולתי לצפות למשל את הקושי שהיום אני מרגישה, הקושי הגיאוגרפי והמרחק מהמשפחה, מהחברים..מהתרבות הישראלית.המנטליות הישראלית, אולי יכולתי לשרוד את זה לבד, אבל היום כשאני אמא לשלושה...מסתבר שיש דברים שהם כל כל חשובים לי כזוגיות כהורות כמשפחה, נראה שהפערים ביני לבין בעלי הם עצומים, הוא לא מתגעגע לארץ כמוני, או למשפחה בארץ והחברים..הוא מסוגל להשאר כך עוד הרבה שנים ואני לעומת זאת, נכון להיום מרגישה שכל יום שעובר ותפקדתי - זה נס, עוד דוגמא בקשר לפערים, לי חשוב מאוד שנשב לדוגמא ביום שישי ונעשה קידוש לא חייבים להיות דתיים, אבל לדעתי הזמן המשפחתי הזה חשוב מאוד, לבעלי זה כנראה לא כל כך חשוב, הוא רק חוזר מהעבודה ביום שישי בשמונה בערב, והחלות של שבת שאפיתי מאבדות את הטעם, וכמו כן הבישולים..או נושא השפה העברית, לא חשוב לו, כמו שזה חשוב לי, דוגמא אחרונה כי יש הרבה דוגמאות אבל אני משתדלת לקצר ולתמצת וזה לא קל... סוף שבוע זה הזדמנות לעשות משהו משפחתי ביחד, הבעל שלי מעדיף לראות כדורגל כל יום שבת...בדוגמאות האלה רציתי רק לחדד את מה שכתבת, היום אני רואה דברים שלא יכולתי לראות אותם כשהתחתנתי..הדברים האלה כואבים לי פיזית ונפשית..השתדלתי במשך 11 השנים האלה שאני אמא לעשות את המקסימום, אני יודעת אני נשמעת לך אולי בחורה דיכאונית, אבל אני רוצה שתביני שאני אדם מאוד אופטימי, אוהב את החיים עם כל הקשיים שעברתי גם בילדות, הצלחתי לסלול את הדרך מאז שאני קטנה ולדאוג לעצמי למרות שעברתי הרבה טראומות כילדה..הפלוס הוא שזה הפך אותי להיות אדם חזק ושמח, והבטחתי לעצמי שכשיהיו לי ילדים החיים שלהם יהיו שונים מהדרך שבה אני גדלתי, ולכן הקדשתי את כל כולי לאמהות.. עם כל הקושי באמריקה ומה שמשתמע מזה הבית שלנו זה הבית שכל הילדים בשכונה רצו להיות בו, רצו לעבור לגור פה, בית פתוח, מכל השכנים אני זו שמשחקת עם הילדים בשכונה ולא משנה הגיל ילדים קטנים וילדים בהיי סקול שדפקו לי על הדלת כדי שאצטרף לקבוצה שלהם, אמא מאוד מאוד פעילה, הילדים שלי לא נוסעים באוטובוס אני מביאה אותם כל יום מבית הספר ואוספת עוד כמה ילדים על הדרך, אם יש חופש תמיד מתקשרים אם אפשר לבוא אלנו, אם משתחררים מוקדם כמה הורים כבר מתקשרים אלי לבדוק אם אוכל לאסוף את הילדים שלהם, הייתי פעילה בבית ספר מבחינת כל מיני התנדבויות למינהן, הילדים שלי היו בחוגים והייתי הולכת לעודד את הילד כל משחק לבייסבול וקונה לכל הקבוצה ארטיקים ומביאה חטיפים, אמא שכל יום שהילדים חוזרים מבית הספר היו מנחשים "מה אמא הכינה לאכול".. הריח מגיע עד בחוץ..אמא שעובדת בגינה, אמא שמכחסת את הדשא ופה בלי עין הרע יש שטחים גדולים, אמא שגורפת את השלג ואמא שלא היה לה עוזרת בית, ביביסיטר או כל עזרה אחרת כך במשך 11 שנים ואמא שאפילו להיות חולה אסור לה, את כל זה סיפרתי לך לא כדי להראות לך איזה אמא אני, אלא מיכוון שהיום נדמה לי שכל העבודה הקשה הזאת לא הניבה פירות, אני כל כך מאוכזבת למשל שכל השנים האלה הורים ושכנים רק נצלו אותי והשארו את כל הילדים שלהם אצלי, אבל הילדים שלי בקושי היו מוזמנים אליהם...והיום לדוגמא הבת שלי נשארה בלי חברות, שזה הנושא שהכי מכאיב לי בלב (אבל מורכב מדי), ואני למדתי להגיד לא, גם כך עשיתי הכל למען הילדים...היום אני לא מוכנה להיות איפה שיש אנרגיות שליליות והבית שלנו כבר לא פתוח ולא ממש אכפת לאף אחד פה מאתנו, לא יכולתי יותר לתת לכל האנשים האלה לנצל אותי והעדפתי להשאר לבד מאשר לחיות בכאלו, היום הבית שקט יותר אבל אני רואה את השעמום של הילדים שלי למרות שאנחנו עסוקים במשך השבוע אבל כשמגיעים החגים של האמריקאים אנחנו לא חלק מזה, מה גם שאף אחד לא מזמין אותנו, וכשמגיעים החגים של היהודים אין לנו עם מה לחגוג...אז כן כפי שאמרת אני מרגישה מבוי סתום כי אני במודעות גדולה מאוד מהי טובת הילדים ולפי דעתי יותר בריא להם לגור בארץ ליד המשפחה הגדולה שיש לנו בארץ, עם אנשים שיאהבו אותם ללא תנאי, ושתהיה להם דינמיקה עם אנשים, דינמיקה בריאה, שהילדים יראו שגם לאמא שלהם יש חברים וחברות, וגם אמא צריכה לצאת מדי פעם, וגם לאמא יש אמא ואבא שזה במקרה סבא וסבתא שלהם, את השייכות ליהדות לחגים, אצלנו פה השכנים הייתי מזמינה אותם לימי הולדת של הילדים שלנו והם היו באים, אבל לא הייתי מקבלת הזמנה לימי הולדת של הילדים שלהם, או שזה בסדר שהילדים שלהם יהיו פה כל היום אבל לא היו מזמינים את הילדים שלי אליהם, אני משחקת עם הילדים שלהם אבל הם בקושי היו אומרים שלום לילדים שלי, למדתי את השיעור והפסקתי לתת לאנשים לנצל אותנו...ולכן אכשהו גם מצאנו את עצמנו לבד..כי לי אחרי 11 שנים כאלה אינטנסיביות ומתוכם שמונה שנים שלא הייתי בארץ, גמר אותי לגמרי, אבדתי את שמחת החיים, הגעתי למצב שהזנחתי את עצמי טוטאלית למען הילדים והמשפחה, ואין יום שאני לא עושה חשבון נפש איפה אפשר לתקן, לשפר או להתבעס שהייתי אולי עצבנית מדי על הילדים...די נשחקתי כי כפי שאמרתי לך הזוגיות שלנו גם טעונה שיפור..אז אני מאוכזבת ונראה לי שכן המציאות טופחת לי בפנים, אני כועסת על עצמי, אך הגעתי למצב כזה..אך זה שנתתי לזה להתדרדר, אך זה שלא ראיתי את המשפחה שמונה שנים אך זה שלא יצאתי עם בעלי שמונה שנים, אך זה שלא יצאתי לבית קפה, פדיקור, מספרה, רופא, רופא שיניים, הייתי כל כולי בתוך המשפחה ודעכתי והתייבשתי, והיום אני אפילו לא מסוגלת לעזור לעצמי לקחת את ההחלטות הנכונות כי בקושי אני מצליחה למצוא סיבה לקום בבוקר חוץ מהילדים שחייבים אותי ובזכותם אני עוד קמה ומתפקדת ועושה את המקסימום...אני בהשרדות אמיתית וכמו שאמרת וכל כך צדקת שהמחיר שאני משלמת גבוה גבוה מאוד מהרווחים.. לשאלתך לגבי איש מקצוע?? אני לא יודעת אך אני שורדת את המחר, אני מרגישה כמו רובוט, לא יוכל לעמוד במוגבלות של שעה בשבוע, במצב הנוכחי זה טיפה בים..תודה על ההקשבה, הייעוץ, שוב סליחה על החפירה..אני מקווה שאת מבינה שאחרי שלא אמרתי כלום כל כך הרבה שנים הדברים נשפכים כשרק יש משהו שאכפת לו ויודע להבין ולכתוב את הדבר הנכון בזמן הנכון, ולא רק לי אלא לעוד מלא אנשים פה שזקוקים לעזרה, אתם שם, ובמסירות כזאת שראויה להערכה רבה!! יום טוב

 

[ציפור לילה 14]

קבלה ושינוי גישה

החלטתי בכל זאת לשלוח את התגובה, אז סליחה מראש על אריכות התגובה זה לא היה בתכנון....תודה ושבוע טוב

 

[עינת גבע]

שמחה שבחרת לשלוח.

שלום יקירה, שמחה שבחרת לשלוח. מצפה לשמוע ממך. עינת גבע, מנהלת הפורום מטעם מכון אדלר.