עברתי לניו יורק, אני קצת בחששות.
לא יודע אם זה מתאים לכאן, אבל אני מרגיש שאני חייב לשתף אולי בוגרים ומנוסים ממני יוכלו לעזור לי קצת. הסיפור שלי דיי הזוי אני מזהיר. אני בן 25, אני גר בברוקלין כבר חצי שנה... אני בתאכלס הגעתי מהעיר שדרות ואני פה כי אני נשוי לאמריקאית. אני בתאכלס מגיע ממשפחה של אם חד הורית אני גרתי בעמידר והייתי עובד בשכר מינימום בארץ והצטרכתי לפרוש מהלימודים במכללת שקר כלשהי שלמדתי כדאי להגיע לפה להתאחד עם ארוסתי שהפכה לאשתי. יש לי פה הרבה משפחה אבא שלי גם גר פה אבל זה לא העניין, הבעיה שהגעתי לפה אני באתי בהרגשה של אני הולך לסבול כי אני בלי השכלה, המחייה פה לא הפתיעה אותי אומנם יקר פה כמו בארץ אבל פה אני משכיר דירה ומשלם בילים ובארץ גרתי אצל אמא שלי... איכשהו במזל הסתדר לי, מצאתי עבודה משרדית, אני מקבל 5 אלף דולר בחודש בערך וקיבלתי אוטו עם דלקן ואני ואשתי עובדים וחוסכים יחסית הרבה... אני גם התחלתי להשקיע במקורות שונים אבל מאז שהגעתי לפה אני מרגיש חורבה בפנים, אני כל כך מתגעגע לחברים שלי ומתגעגע לפשטות הזו שסתם ללכת לעבוד אפילו שהייתי מקבל גרושים אבל אני מרגיש בחרדות פה, אני בזמן האחרון אומר לאשתי שאני מעוניין לחזור לארץ והיא לא רוצה בגלל שלדעתה בארץ יקר ואין משכורות אבל אני יוצא לעבודה ואני מסתכל על העיר הזו ניו יורק ואני לא מצליח לקבל את העובדה שיש פה כל כך הרבה גזעים מכל מיני מדינות לפעמים אני הולך בשכונות מסוימות ואתה רואה למשל רק הודים או למשל רק אסייתים אני חס וחלילה לא גזען אני לא יודע אם מה שקורה לי זה נורמלי אבל זה מכניס אותי לחרדות, להיות פה על הכביש מכניס אותי לחרדות אני לא יודע למה יכול להיות שאני מרגיש זר פה לפעמים אני מרגיש שאני סתם איזו עלוקה לא קשורה שבאה למדינה לא שלה... היה לי את ההזדמנות להתאזרח מאבא שלי עוד שהייתי לפני צבא אבל מעולם לא חשבתי על זה, אני בנאדם יותר מידי פשוט אני באתי משכונה מאוד מאוד ענייה כל החברים שלי בכיתה הפכו להיות עובדי מקצוע עם ידיים או רובם לא הסתדרו כל כך ועובדים תמורת שכר נמוך ולא מרוצים בכלל ואני בעצמי רציתי להסתלק מהארץ הייתי ממש בדכאון אבל לא חשבתי לאהרב אמרתי אולי לאירופה אבל פה החיים ממש מלחיצים ואני לא יודע למה, כלומר אין פה בירוקטיות ההפך כלומר אני הולך לבנק מתייחסים אליך כיאילו אתה ברק אובמה, כלומר הכול בסדר אתה יודע שאתה הולך לקבל ביל ולא איזה מכתב עוקץ מביטוח לאומי אבל שאני הולך לעבודה אני מרגיש שאני חייב להם יותר מידי כי אני מהגר והם כבייכול הביאו לי הזדמנות אני לא יודע למה אני מרגיש ככה, לצערי אין לי פה חברים בעבודה יש לי חברים לעבודה אבל לא יותר מידי ואומנם יש לי פה הרבה משפחה אבל אני מראה להם שטוב לי... ואני לא יודע למה אני מרגיש ככה חשבתי לקחת פסיכולוג אבל הוא עולה הרבה כסף ואשתי אמרה לי שאני פשוט צרי להתקאלם ואני צריך לתת צאנס, אשתי בכללי ילדה היא רק בת 22 וההורים שלי פינקו אותה יותר מידי ולפעמים היא לא מבינה אותי, לפעמים אני הולך ברחוב ואני אומר לה שהעיר הזו מדכאת ואולי אפשר לעבור לקליפורניה והיא מסרבת בכל תוקף... אני פשוט לא פינוקי, אני בהתחלה שבאתי לפה עבדתי בחנות בגדים 12 שעות בשביל 11 דולר חחח ולא אכפת לי, איכשהו מצאתי את העבודה הזו והם מבסוטים ממני פשוט אני מרגיש ממש חורבה בלב אני לא יודע למה... בארץ אני גם הרגשתי חורבה האמת קצת יותר מפה כי פה בניו יורק יש לי הכול ובנתיים שאין ילדים שחונקים לי את הכיס אני בסדר אבל אני יודע שלגדל ילדים בניו יורק זה הוצאה שתגרום לי לבכות על בסיס יומי אבל אנחנו עוד לא חושבים על זה כי אנחנו צעירים, חשבתי אם זה קרה למישהו ובסוף הוא הסתדר עם זה אולי זה בגלל שרק עברתי ואני צריך להתקאלם כי בסופו של יום ניו יורק זה ניו יורק וברוקלין עם כמה שהעיר הזו מכוערת חבל על הזמן אבל גם שקט פה אני גר באזור של יהודים יחסית... מה אתם אומרים עדיף לי להשאר או לחזור לגטו השדרותי אך בלי דאגות?
לא יודע אם זה מתאים לכאן, אבל אני מרגיש שאני חייב לשתף אולי בוגרים ומנוסים ממני יוכלו לעזור לי קצת. הסיפור שלי דיי הזוי אני מזהיר. אני בן 25, אני גר בברוקלין כבר חצי שנה... אני בתאכלס הגעתי מהעיר שדרות ואני פה כי אני נשוי לאמריקאית. אני בתאכלס מגיע ממשפחה של אם חד הורית אני גרתי בעמידר והייתי עובד בשכר מינימום בארץ והצטרכתי לפרוש מהלימודים במכללת שקר כלשהי שלמדתי כדאי להגיע לפה להתאחד עם ארוסתי שהפכה לאשתי. יש לי פה הרבה משפחה אבא שלי גם גר פה אבל זה לא העניין, הבעיה שהגעתי לפה אני באתי בהרגשה של אני הולך לסבול כי אני בלי השכלה, המחייה פה לא הפתיעה אותי אומנם יקר פה כמו בארץ אבל פה אני משכיר דירה ומשלם בילים ובארץ גרתי אצל אמא שלי... איכשהו במזל הסתדר לי, מצאתי עבודה משרדית, אני מקבל 5 אלף דולר בחודש בערך וקיבלתי אוטו עם דלקן ואני ואשתי עובדים וחוסכים יחסית הרבה... אני גם התחלתי להשקיע במקורות שונים אבל מאז שהגעתי לפה אני מרגיש חורבה בפנים, אני כל כך מתגעגע לחברים שלי ומתגעגע לפשטות הזו שסתם ללכת לעבוד אפילו שהייתי מקבל גרושים אבל אני מרגיש בחרדות פה, אני בזמן האחרון אומר לאשתי שאני מעוניין לחזור לארץ והיא לא רוצה בגלל שלדעתה בארץ יקר ואין משכורות אבל אני יוצא לעבודה ואני מסתכל על העיר הזו ניו יורק ואני לא מצליח לקבל את העובדה שיש פה כל כך הרבה גזעים מכל מיני מדינות לפעמים אני הולך בשכונות מסוימות ואתה רואה למשל רק הודים או למשל רק אסייתים אני חס וחלילה לא גזען אני לא יודע אם מה שקורה לי זה נורמלי אבל זה מכניס אותי לחרדות, להיות פה על הכביש מכניס אותי לחרדות אני לא יודע למה יכול להיות שאני מרגיש זר פה לפעמים אני מרגיש שאני סתם איזו עלוקה לא קשורה שבאה למדינה לא שלה... היה לי את ההזדמנות להתאזרח מאבא שלי עוד שהייתי לפני צבא אבל מעולם לא חשבתי על זה, אני בנאדם יותר מידי פשוט אני באתי משכונה מאוד מאוד ענייה כל החברים שלי בכיתה הפכו להיות עובדי מקצוע עם ידיים או רובם לא הסתדרו כל כך ועובדים תמורת שכר נמוך ולא מרוצים בכלל ואני בעצמי רציתי להסתלק מהארץ הייתי ממש בדכאון אבל לא חשבתי לאהרב אמרתי אולי לאירופה אבל פה החיים ממש מלחיצים ואני לא יודע למה, כלומר אין פה בירוקטיות ההפך כלומר אני הולך לבנק מתייחסים אליך כיאילו אתה ברק אובמה, כלומר הכול בסדר אתה יודע שאתה הולך לקבל ביל ולא איזה מכתב עוקץ מביטוח לאומי אבל שאני הולך לעבודה אני מרגיש שאני חייב להם יותר מידי כי אני מהגר והם כבייכול הביאו לי הזדמנות אני לא יודע למה אני מרגיש ככה, לצערי אין לי פה חברים בעבודה יש לי חברים לעבודה אבל לא יותר מידי ואומנם יש לי פה הרבה משפחה אבל אני מראה להם שטוב לי... ואני לא יודע למה אני מרגיש ככה חשבתי לקחת פסיכולוג אבל הוא עולה הרבה כסף ואשתי אמרה לי שאני פשוט צרי להתקאלם ואני צריך לתת צאנס, אשתי בכללי ילדה היא רק בת 22 וההורים שלי פינקו אותה יותר מידי ולפעמים היא לא מבינה אותי, לפעמים אני הולך ברחוב ואני אומר לה שהעיר הזו מדכאת ואולי אפשר לעבור לקליפורניה והיא מסרבת בכל תוקף... אני פשוט לא פינוקי, אני בהתחלה שבאתי לפה עבדתי בחנות בגדים 12 שעות בשביל 11 דולר חחח ולא אכפת לי, איכשהו מצאתי את העבודה הזו והם מבסוטים ממני פשוט אני מרגיש ממש חורבה בלב אני לא יודע למה... בארץ אני גם הרגשתי חורבה האמת קצת יותר מפה כי פה בניו יורק יש לי הכול ובנתיים שאין ילדים שחונקים לי את הכיס אני בסדר אבל אני יודע שלגדל ילדים בניו יורק זה הוצאה שתגרום לי לבכות על בסיס יומי אבל אנחנו עוד לא חושבים על זה כי אנחנו צעירים, חשבתי אם זה קרה למישהו ובסוף הוא הסתדר עם זה אולי זה בגלל שרק עברתי ואני צריך להתקאלם כי בסופו של יום ניו יורק זה ניו יורק וברוקלין עם כמה שהעיר הזו מכוערת חבל על הזמן אבל גם שקט פה אני גר באזור של יהודים יחסית... מה אתם אומרים עדיף לי להשאר או לחזור לגטו השדרותי אך בלי דאגות?
