עברתי תפקיד...
עברתי תפקיד למקום אחר. אני מרגיש קצת יותר טוב. מרגיש את עצמי טיפה יותר שייך, למרות שהתפקיד הרבה יותר גרוע. הייתי צריך את זה, אבל למרות כל זה -- עדיין אני מרגיש חרא. אני יושב ברכבת ופורץ בבכי לפני כולם. למה? ככה. אני מרגיש כל כך בודד, כאילו אין לי אף אחד בעולם. עובר על כל ספר הטלפונים שלי בסלולארי ולא מוצא אף אחד להתקשר אליו. אני מרגיש כל כך אפס... בלי חברים, בלי שום דבר שאני טוב בו. אני לא שונא את החיים שלי בגלל מה שהחיים שלי נותנים לי, אני שונא את החיים שלי בגללי! בגלל שאני המטומטם, האפס הזה, שלפעמים אני מסתכל מהצד וחושב שאפילו לא הייתי מוכן להיות החבר של עצמי אם הייתי מישהו אחר. להשתנות? אי אפשר להשתנות. כל החיים שלי אני מנסה להשתנות. והשתנתי הרבה פעמים, אבל אף פעם אני לא מרוצה. אני לא יכול להיות מרוצה. אני אף פעם לא מפרגן לעצמי למרות שאני בתת מודע יודע שאני יכול, ולמרות שאנשים אחרים לפעמים מפרגנים לי. הדפיקות שלי היא זה שלא חשוב שמה שאני אעשה או לא אעשה, אני אשנא את עצמי. וזה גורם לי לשנוא את עצמי עוד יותר. ללכת לטיפול? אני הולך. זה לא עוזר. ההתנהגות שלי, ההרגשה הפנימית שלי, כל החיים שלי רק הולכים ומתדרדרים ואני מרגיש שאני מסתכל מהצד ולא יכול לעשות כלום בקשר לזה. ובינתיים הבדידות אוכלת אותי... ואל תבינו אותי לא נכון, יש לי חברים! אנחנו יוצאים לבלות, לטיולים, להכל... אבל לא חשוב מה, ואיפה, אני אגיש בודד! שמישהו יוציא אותי כבר מהחיים האלה.
עברתי תפקיד למקום אחר. אני מרגיש קצת יותר טוב. מרגיש את עצמי טיפה יותר שייך, למרות שהתפקיד הרבה יותר גרוע. הייתי צריך את זה, אבל למרות כל זה -- עדיין אני מרגיש חרא. אני יושב ברכבת ופורץ בבכי לפני כולם. למה? ככה. אני מרגיש כל כך בודד, כאילו אין לי אף אחד בעולם. עובר על כל ספר הטלפונים שלי בסלולארי ולא מוצא אף אחד להתקשר אליו. אני מרגיש כל כך אפס... בלי חברים, בלי שום דבר שאני טוב בו. אני לא שונא את החיים שלי בגלל מה שהחיים שלי נותנים לי, אני שונא את החיים שלי בגללי! בגלל שאני המטומטם, האפס הזה, שלפעמים אני מסתכל מהצד וחושב שאפילו לא הייתי מוכן להיות החבר של עצמי אם הייתי מישהו אחר. להשתנות? אי אפשר להשתנות. כל החיים שלי אני מנסה להשתנות. והשתנתי הרבה פעמים, אבל אף פעם אני לא מרוצה. אני לא יכול להיות מרוצה. אני אף פעם לא מפרגן לעצמי למרות שאני בתת מודע יודע שאני יכול, ולמרות שאנשים אחרים לפעמים מפרגנים לי. הדפיקות שלי היא זה שלא חשוב שמה שאני אעשה או לא אעשה, אני אשנא את עצמי. וזה גורם לי לשנוא את עצמי עוד יותר. ללכת לטיפול? אני הולך. זה לא עוזר. ההתנהגות שלי, ההרגשה הפנימית שלי, כל החיים שלי רק הולכים ומתדרדרים ואני מרגיש שאני מסתכל מהצד ולא יכול לעשות כלום בקשר לזה. ובינתיים הבדידות אוכלת אותי... ואל תבינו אותי לא נכון, יש לי חברים! אנחנו יוצאים לבלות, לטיולים, להכל... אבל לא חשוב מה, ואיפה, אני אגיש בודד! שמישהו יוציא אותי כבר מהחיים האלה.
