עדיין ברצינות תהומית
ובכן יקרים, קראתי את כל התגובות שלכם והמסרים ואני חייבת לציין שנהנתי מהרצינות בה התיחסתם לשאלתי. אני רוצה לענות לכמה נושאים ודברים שהעלתם בתשובותיכם ולנסות להבהיר את עמדתי וכוונותי ביתר בהירות. אני כאשה רווקה שעדיין לא התנסתה בחווית החינוך של ילדים אישיים משלה לא מתכוונת לעשות את הטסטים על הילדים של החבר שלי. אני לא אמא שלהם ולא אבא שלהם ובטח ובטח לא המחנכת שלהם. זה שטח השיפוט העיקרי והבלעדי של ההורים הביולוגים שלהם או אלו שמגדלים אותם. אבל ופה יש אבל גדול. אני חושבת שכאשר אני יעבור לגור איתו והבית שלו יהפוך להיות הבית המשותף שלנו כזוג הרי אני באיזה מקום כן הופכת להיות חלק מה"משפחה" החדשה. הרי אי אפשר לנטרל את נוכחותי בכל פעם שהילדים באים לביקור. ברור לי שהם לא באים לבקר אותי ושהם צריכים לקבל בזמן המועט שעומד לרשותם את כל תשומת הלב של אבא שלהם, אין לי עניין ואני מקוה שלא "יפול" שום דבר דחוף ברגעים הקטנים שיש להם עם אבא שלהם, אבל אתם יודעים אלו דברים שאי אפשר להבטיח לאף אחד. כמו שאף אחד לא יכול להבטיח לי שהכל יעבור בשלום גם אם נלך לפי כל הכללים והעיצות. אני מאמינה שנוכחותי כחלק מהזוג של אבא שלהם וכחלק מהשיתוף בבית נגיע למצבים בהם אני אצטרך להביע את עמדתי בכל מני נושאים הקשורים גם לי מעצם היותי בת הזוג ודיירת בבית. אני לא רוצה שבמשך הזמן אני אפתח רגשות של גלגל חמישי ומיותר או דחוי מה שעלול לגרום לכל אדם ללא הבדל גיל "אנטי" תת מודע. אני גם לא רוצה שהילדים ירגישו שיש לי משקל יותר גדול מאשר להם אצל אביהם, מה אני צריכה לעשות? להעלם מהשטח כשהם באים? למצוא לי עיסוק? לשבת בצד ופשוט להביט בהם? לחכות שהם ישתפו אותי? איך להתיחס להתעלמות אם תהיה כזו? לנסות לשתף אותם בתוכניות שלי? להציע להם לקחת חלק במשפחה החדשה כמשפחה? אולי תצחקו עלי שאני מקדימה את המאוחר, לפעמים גם אני חושבת לעצמי, רגע, בואי תתחילי ואחר כך תמצאי את הדרכים , או כמו שאומרים "תגיעי לגשר..." אבל אני באמת רוצה שיצליח לנו כזוג וגם כמשפחה ואני לא מוכנה שזה יבוא על חשבון נפשות אחרות שגם הם רוצות רק טוב, ושלא יגרם להם עוד סבל או עוגמת נפש יותר ממה שכבר היה מנת חלקם. לגבי הנחמדות ועודף הנחמדות. אני לא יודעת וגם לא רוצה להיות צבועה מתחסדת ועם מתיקות יתר , אבל אני בהחלט אוהבת אנשים ככלל ואני מאמינה שזה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלי . מה זה אומר עודף נחמדות? התחנפות? זו הכוונה? אז אם זה כך, זו לא הכוונה שלי. אמרו לי לקנות מתנה יפה לכל אחד מהילדים בפגישה הראשונה, מה אתם אומרים? זה לא צביעות או התחסדות וגם לא נחמדות יתר, זה לדעתי דרך נחמדה להתחיל מערכת יחסים. מצד שני זה ניראה לי לא טיבעי. אז מה לעשות? אני חשבתי דווקא להתחיל בטיול נחמד, אז הילדים משוחררים מחובת ה"תודה" והאי נעימות של לקבל מתנה מאדם זר ולהתחיל להתלהב ממנה
, לא ? האווירה תהיה יותר חופשית ונעימה, ופחות לוחצת או נתונה לחובת התגובה. מה אתם אומרים? מהבדיקה שלי אצל זוגות "חדשים" כאלו גליתי שיש זוגות שממש הופכים להיות משפחה חדשה לילדים והאווירה שם נינוחה ואוהבת ויש זוגות שהכל מתוח ועצבני. במי זה תלוי יותר? בילדים? בזוג החדש? בהורה האחר? אני מאוד הייתי רוצה שהמשפחה שאנחנו נקים תהיה הבית השני והמשפחה השניה של הילדים שלו, שהם ירגישו בבית ואהובים ורצויים תמיד ושחלקם לא ניגרע בגלל המשפחה החדשה שאבא יצר לו. אבל איך עומדים במשימה הזו כשאתה בא עם המון רצון טוב והגינות וזה תלוי בעוד המון גורמים? זה טבעי שאני חוששת ורוצה להיות בסדר? אולי אני צריכה יותר לזרום ולחכות לראות איך הדברים יתגלגלו? אני פוחדת שהדברים יגיעו ויתגלגלו מהר מידי לפני שאבין מה ואיך להגיד או להגיב ואז כולנו יודעים שלתקן יותר קשה מלקלקל ושתמיד רואים את השברים על כלי שבור אפילו שנדביק אותו . מצפה לכם. ושוב תודה לכם אמירה.
ובכן יקרים, קראתי את כל התגובות שלכם והמסרים ואני חייבת לציין שנהנתי מהרצינות בה התיחסתם לשאלתי. אני רוצה לענות לכמה נושאים ודברים שהעלתם בתשובותיכם ולנסות להבהיר את עמדתי וכוונותי ביתר בהירות. אני כאשה רווקה שעדיין לא התנסתה בחווית החינוך של ילדים אישיים משלה לא מתכוונת לעשות את הטסטים על הילדים של החבר שלי. אני לא אמא שלהם ולא אבא שלהם ובטח ובטח לא המחנכת שלהם. זה שטח השיפוט העיקרי והבלעדי של ההורים הביולוגים שלהם או אלו שמגדלים אותם. אבל ופה יש אבל גדול. אני חושבת שכאשר אני יעבור לגור איתו והבית שלו יהפוך להיות הבית המשותף שלנו כזוג הרי אני באיזה מקום כן הופכת להיות חלק מה"משפחה" החדשה. הרי אי אפשר לנטרל את נוכחותי בכל פעם שהילדים באים לביקור. ברור לי שהם לא באים לבקר אותי ושהם צריכים לקבל בזמן המועט שעומד לרשותם את כל תשומת הלב של אבא שלהם, אין לי עניין ואני מקוה שלא "יפול" שום דבר דחוף ברגעים הקטנים שיש להם עם אבא שלהם, אבל אתם יודעים אלו דברים שאי אפשר להבטיח לאף אחד. כמו שאף אחד לא יכול להבטיח לי שהכל יעבור בשלום גם אם נלך לפי כל הכללים והעיצות. אני מאמינה שנוכחותי כחלק מהזוג של אבא שלהם וכחלק מהשיתוף בבית נגיע למצבים בהם אני אצטרך להביע את עמדתי בכל מני נושאים הקשורים גם לי מעצם היותי בת הזוג ודיירת בבית. אני לא רוצה שבמשך הזמן אני אפתח רגשות של גלגל חמישי ומיותר או דחוי מה שעלול לגרום לכל אדם ללא הבדל גיל "אנטי" תת מודע. אני גם לא רוצה שהילדים ירגישו שיש לי משקל יותר גדול מאשר להם אצל אביהם, מה אני צריכה לעשות? להעלם מהשטח כשהם באים? למצוא לי עיסוק? לשבת בצד ופשוט להביט בהם? לחכות שהם ישתפו אותי? איך להתיחס להתעלמות אם תהיה כזו? לנסות לשתף אותם בתוכניות שלי? להציע להם לקחת חלק במשפחה החדשה כמשפחה? אולי תצחקו עלי שאני מקדימה את המאוחר, לפעמים גם אני חושבת לעצמי, רגע, בואי תתחילי ואחר כך תמצאי את הדרכים , או כמו שאומרים "תגיעי לגשר..." אבל אני באמת רוצה שיצליח לנו כזוג וגם כמשפחה ואני לא מוכנה שזה יבוא על חשבון נפשות אחרות שגם הם רוצות רק טוב, ושלא יגרם להם עוד סבל או עוגמת נפש יותר ממה שכבר היה מנת חלקם. לגבי הנחמדות ועודף הנחמדות. אני לא יודעת וגם לא רוצה להיות צבועה מתחסדת ועם מתיקות יתר , אבל אני בהחלט אוהבת אנשים ככלל ואני מאמינה שזה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלי . מה זה אומר עודף נחמדות? התחנפות? זו הכוונה? אז אם זה כך, זו לא הכוונה שלי. אמרו לי לקנות מתנה יפה לכל אחד מהילדים בפגישה הראשונה, מה אתם אומרים? זה לא צביעות או התחסדות וגם לא נחמדות יתר, זה לדעתי דרך נחמדה להתחיל מערכת יחסים. מצד שני זה ניראה לי לא טיבעי. אז מה לעשות? אני חשבתי דווקא להתחיל בטיול נחמד, אז הילדים משוחררים מחובת ה"תודה" והאי נעימות של לקבל מתנה מאדם זר ולהתחיל להתלהב ממנה
, לא ? האווירה תהיה יותר חופשית ונעימה, ופחות לוחצת או נתונה לחובת התגובה. מה אתם אומרים? מהבדיקה שלי אצל זוגות "חדשים" כאלו גליתי שיש זוגות שממש הופכים להיות משפחה חדשה לילדים והאווירה שם נינוחה ואוהבת ויש זוגות שהכל מתוח ועצבני. במי זה תלוי יותר? בילדים? בזוג החדש? בהורה האחר? אני מאוד הייתי רוצה שהמשפחה שאנחנו נקים תהיה הבית השני והמשפחה השניה של הילדים שלו, שהם ירגישו בבית ואהובים ורצויים תמיד ושחלקם לא ניגרע בגלל המשפחה החדשה שאבא יצר לו. אבל איך עומדים במשימה הזו כשאתה בא עם המון רצון טוב והגינות וזה תלוי בעוד המון גורמים? זה טבעי שאני חוששת ורוצה להיות בסדר? אולי אני צריכה יותר לזרום ולחכות לראות איך הדברים יתגלגלו? אני פוחדת שהדברים יגיעו ויתגלגלו מהר מידי לפני שאבין מה ואיך להגיד או להגיב ואז כולנו יודעים שלתקן יותר קשה מלקלקל ושתמיד רואים את השברים על כלי שבור אפילו שנדביק אותו . מצפה לכם. ושוב תודה לכם אמירה.