עדיף שהמוזיקה תשתוק.
אם אדליק טלוויזיה עכשיו, זה רק אם סרט שחור-לבן יהיה ברקע. ועדיף שהמוזיקה תשתוק, כדי שאני לא אבין כמה ש.. כמה שהייתי רוצה אותך פה. פה איתי. מתחת לשמיכות. להרגיש את האף הקר שלך מתחמם אצלי בצוואר. ואת הרגליים הארוכות שלך שמשתלבות בין רגליי. עוטפות בגמישות בלתי נגמרת את גופי. ואולי אפילו את תמלמלי מילים קטנות, שידגדגו לי את העורף. ממש כמו הגשם הראשון שאיחר להגיע. ואת סוג של גשם. שבא ושוטף הכול. כי את כזאת. שוטפת מרירות. וזה נחמד ללכת איתך ללא מטריה כי זה בטוח יותר. ולא אכפת לי להתרטב כשזרועך שלובה בשלי. מישהו במקום רחוק סגר את הדלת. ונדמה שמשהו בך, נסגר יחד איתו. ואין שום חלון שיוביל אותי אלייך. ואין שום דרך שמובילה ישירות למקום שבו את נמצאת. ואת שוב, מזכירה לי את הגשם. שבא והולך, ולוקח יחד איתו חתיכות קטנות ממני. משאיר אחריו שובל של זחלים שמיהרו להרגיש בבית וגילו ששוב טעו. ואין בזה שום דבר רומנטי בלרצות אותך. גם לא עירומה במיטה שלי. נראה לי שאני כועסת. או בטח שוב פעם מתחמקת מהאפשרות שפיסלת דרך ישירה אליי. ואיך אני נכשלתי במקום בו את הצלחת, לסמן לעצמי שובל של פירורים שיזכירו לי שאת לא הבית. ובטח שלא על גבי. השלוש נקודות של החיים שלך לא משאירות מקום לשתיים שהם שלי. כי את אומרת דברים שאני לא חלק מהם. לא חלק ממך וממה שהיית רוצה שאהיה. אני לא צריכה חלומות איתך. הלילות איתך מלאים בערימות של כבשים שלא הספקתי לספור. ואם אני אראה לך ציור שציירתי לך, את בטח תחשבי שציירתי אותך. כי ככה היית רוצה להיראות בעיניי. מלוכלכת בשלמות בלתי נסבלת. ואני כבר פחות כועסת. ואת בעצם לא אשמה. כי אמרת את הכול, וצבעת מקומות ריקים שהשלימו לי את התמונה. אני אעצום עין אחת, בכדי לראות אותך הפעם בשיא הפעולה, איך את קמה והולכת. אני חושבת שהעיניים שלך כבר לא מסוגלות לראות את שלי. יש שיר שאני לא מכירה ברקע. ואני לא אוהבת אותו כבר מהתו הראשון. הוא לא מזכיר לי כלום. ולא לוקח אותי למקומות חשוכים בתוך המוח שלי. אולי מישהו שם, מתישהו, ידליק את האור לפני שהוא יצא החוצה. ואולי אז, אצליח לעצום עיניים כשתשכבי לידיי. עד שלא אצליח להירדם לפנייך, לא אדע שתישארי.
אם אדליק טלוויזיה עכשיו, זה רק אם סרט שחור-לבן יהיה ברקע. ועדיף שהמוזיקה תשתוק, כדי שאני לא אבין כמה ש.. כמה שהייתי רוצה אותך פה. פה איתי. מתחת לשמיכות. להרגיש את האף הקר שלך מתחמם אצלי בצוואר. ואת הרגליים הארוכות שלך שמשתלבות בין רגליי. עוטפות בגמישות בלתי נגמרת את גופי. ואולי אפילו את תמלמלי מילים קטנות, שידגדגו לי את העורף. ממש כמו הגשם הראשון שאיחר להגיע. ואת סוג של גשם. שבא ושוטף הכול. כי את כזאת. שוטפת מרירות. וזה נחמד ללכת איתך ללא מטריה כי זה בטוח יותר. ולא אכפת לי להתרטב כשזרועך שלובה בשלי. מישהו במקום רחוק סגר את הדלת. ונדמה שמשהו בך, נסגר יחד איתו. ואין שום חלון שיוביל אותי אלייך. ואין שום דרך שמובילה ישירות למקום שבו את נמצאת. ואת שוב, מזכירה לי את הגשם. שבא והולך, ולוקח יחד איתו חתיכות קטנות ממני. משאיר אחריו שובל של זחלים שמיהרו להרגיש בבית וגילו ששוב טעו. ואין בזה שום דבר רומנטי בלרצות אותך. גם לא עירומה במיטה שלי. נראה לי שאני כועסת. או בטח שוב פעם מתחמקת מהאפשרות שפיסלת דרך ישירה אליי. ואיך אני נכשלתי במקום בו את הצלחת, לסמן לעצמי שובל של פירורים שיזכירו לי שאת לא הבית. ובטח שלא על גבי. השלוש נקודות של החיים שלך לא משאירות מקום לשתיים שהם שלי. כי את אומרת דברים שאני לא חלק מהם. לא חלק ממך וממה שהיית רוצה שאהיה. אני לא צריכה חלומות איתך. הלילות איתך מלאים בערימות של כבשים שלא הספקתי לספור. ואם אני אראה לך ציור שציירתי לך, את בטח תחשבי שציירתי אותך. כי ככה היית רוצה להיראות בעיניי. מלוכלכת בשלמות בלתי נסבלת. ואני כבר פחות כועסת. ואת בעצם לא אשמה. כי אמרת את הכול, וצבעת מקומות ריקים שהשלימו לי את התמונה. אני אעצום עין אחת, בכדי לראות אותך הפעם בשיא הפעולה, איך את קמה והולכת. אני חושבת שהעיניים שלך כבר לא מסוגלות לראות את שלי. יש שיר שאני לא מכירה ברקע. ואני לא אוהבת אותו כבר מהתו הראשון. הוא לא מזכיר לי כלום. ולא לוקח אותי למקומות חשוכים בתוך המוח שלי. אולי מישהו שם, מתישהו, ידליק את האור לפני שהוא יצא החוצה. ואולי אז, אצליח לעצום עיניים כשתשכבי לידיי. עד שלא אצליח להירדם לפנייך, לא אדע שתישארי.
