שלום דרקונית (זה מ"שרק"?)
שאלה טובה וקשה שאלת, ואנסה להתיחס אליה בכנות על פי מיטב יכולתי. הסכנה שאת מתארת אכן קיימת: על פי תנועת המטוטלת הידועה שאנו חווים אותה בתחומים רבים של חיינו, גם כאן בהחלט יתכן שהנסיון להראות שהכל חשוב באותה מידה מביא אנשים ובתי ספר מסוימים לתת דגש יתר לתחומים שהושמו בשוליים בחינוך "הרגיל", תוך הזנחה מסוימת של התחומים "הקונבנציונאליים". אני משער שיש מקומות שבהם המגמה הזאת היא זמנית, ומבטאת את תנופת המטוטלת לכיוון הנגדי ברגע מסוים, ויש מקומות שאצלם זה נמשך זמן רב יותר. בבית הספר שבו לומדים ילדי אני לא חש בכך כלל, והתחומים הקונבנציונאליים זוכים פחות או יותר לאותה רמת חשיבות כמו התחומים האחרים. הדגש הוא כאן על "אותה רמה", כיוון שהחינוך הדמוקרטי יוצא מנקודת הנחה שלא ניתן לקבוע שתחום ידע אחד חשוב יותר ממישנהו, ותיכף אחזור לנקודה זו. בהקשר זה חשוב לציין שהפרקטיקה והחיים חזקים יותר מהכל, ובפועל יוצא שבאותם בתי ספר דמוקרטיים שבהם כבר יש תיכון, והתלמידים שרוצים בכך נגשים ל"בגרות", יש דגש מחודש למקצועות הקונבנציונאליים בגלל דרישות הבגרות שנכפות על ידי משרד החינוך. מאידך, יש לא מעט תלמידים שנגשים לבגרות גם במקצועות "העשרה" כמו מוסיקה, דרמה ומחול, בזכות העובדה שבית הספר איפשר להם להתעמק במקצועות אלו אם בחרו בכך. את מביעה את חששך מפני הבורות, וזו בעצם השאלה המרכזית: מה זו בורות? האם קיימת היררכיה של ידע, שלפיה חשבון, למשל, יותר חשוב מדרמה, או שלא קיימת היררכיה כזאת? לתפיסתי, לכל אחד מאיתנו יש הגדרות משל עצמו להיררכיה של ידע , וטוב יהיה אם ההגדרות האלה תישארנה בתחום האישי. אינני סבור שכל הידע שצברתי בלימודי מתמטיקה בתיכון הוא חשוב עבורי כיום, וסבורני שהיה לי עדיף אם הייתי למשל לומד בתיכון מדעי ההתנהגות או פסיכולוגיה. לכן, אני מתנגד עקרונית לכך שמשרד החינוך יחליט עבורי שחשבון יותר חשוב. למה למשל לא ללמוד בבית הספר לימודי משפטים במקום חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי שאף אדם שפוי לא צריך את זה מלבד פרופסורים למתמטיקה? מכאן נשאלת השאלה האם העובדה שאינני יודע דבר במשפטים איננה בורות גם היא? והאם חוסר הידע שלי בדרמה, מחול, מוסיקה וכדומה איננו בורות גם הוא, בהיותם של תחומים אלה נכס צאן ברזל של תרבותנו? למה צריך ללמוד דווקא אנגלית ולא ערבית, שהיא השפה השלטת באזורנו, או אולי סינית שהיא כנראה שפת העתיד (תראי כמה אנשי עסקים ישראלים נמצאים היום בסין). אישית, יש לי בתוך תוכי תפיסה לגבי היררכיה של ידע שהייתי מקווה שילדי יילכו לפיה, אבל ההיררכיה הזאת בנויה על סמך ההיכרות שלי עם העולם עד כה, ואין לי שום מושג איך יראה העולם בעוד 30 שנה (במיוחד בקצב השינויים הנוכחי) ואיזה כישורים יצטרכו ילדי על מנת להסתדר בעולם הזה. לכן זה נראה לי קצת יומרני, ואולי אפילו מוטעה, לכפות את ההיררכיה הזאת על ילדי. יחד עם זאת, אני מסכים שיש תחומים מסוימים שבעיני הם באמת תחומים שחשובים לכל אדם כהשכלה כללית של אדם בן תרבות, גם אם הם לא נופלים בהגדרה של "כישורי חיים". למשל: ההיסטוריה והמורשת התרבותית של העם שלו, תנ"ך (ליהודים), ידע מסוים בספרות, באזרחות, באנגלית (כשפה בינלאומית), וכדומה. האם יש לי בטחון שילדי יבחרו ללמוד תחומים אלה? לא!! אבל אני בוחר לחיות עם חוסר הבטחון הזה, ולסמוך עליהם שבשלב כלשהו הם ישלימו פערים גם בתחומים האלה, בין אם בזכות הדוגמה האישית שלי או בזכות הסקרנות הטבעית שלהם, או מכל סיבה אחרת. וכאן חשוב להגיד משהו שהרבה פעמים נשכח בדיונים מסוג זה: החינוך הדמוקרטי (או כל חינוך אלטרנטיבי אחר) איננו מתימר להיות שיטת החינוך האולטימטיבית והמושלמת. יש בו פגמים וחולשות כמו בכל שיטה אחרת. לטעמי, יש בו הרבה יותר מעלות. האם ליבי יכאב אם ילדי לא ילמדו תנ"ך? מאד! האם בגלל סיבה זאת אחזיר אותם לבית ספר רגיל ואוותר על כל הדברים הנפלאים שהם מקבלים בביה"ס הדמוקרטי? לא ולא! כי כמו כל דבר בחיים זו שאלה של סידרי עדיפויות אישיים. ואם את רוצה לדעת איך זה אצלנו, אז שני ילדי הבוגרים לומדים את רוב המקצועות האלה שנחשבים "קונבנציונליים", וזאת מתוך בחירתם החופשית (כך לפחות אני מקווה, כי לעולם לא ניתן לנטרל לחלוטין השפעות ומסרים סמויים של ההורים או הסביבה). סליחה על אורכה של התשובה... אבל נהניתי...
שיחה שכללה מושגים כמון: צפון, דרום וכו... ובהנחתי ( שיעור קטמטן
