עדכון מעודכן...
טוב, אז בשעה טובה אחרי שבוע היא הועילה בטובה להתקשר
להגיד לי שהיא בארץ, ולהלן תמצית השיחה- אני: שלום היא: ברוכה הנמצאת אני: את בארץ?, מה אני אומרת, בטח שאת בארץ אם את מתקשרת. היא:כן, אני פה, וישר נכנסתי לשיגרה הישראלית של סידורים (ופה אני חוסכת מכם את התיאור של איזה סידורים היא עושה) אני: באמת טוב שבאת ושיש מישהו שעושה את הסידורים. היא: אני ממש שמחה שאמרת את זה! באמת, אם אני לא פה אף אחד אחר לא יסדר את הדברים (בטון של- ובוודאי שלא את) אני: אז באמת טוב שאת פה.
*שתיקה מביכה*
היא: טוב, אני עדיין לא יודעת לכמה זמן אני פה, אבל אני מקווה שיצא לראות את זיו פניך.
אני:כן, אני מניחה שכשסבא יגיע בשבוע הבא יהיה איזה מפגש משפחתי מרגש וסוחט דמעות.
היא: עד כדי כך? אני: אולי. היא: טוב, שיהיה. בכל מקרה, אני בארץ, ואני אצל סבא וסבתא. אני: לא חשבתי אחרת. היא: טוב, אז נדבר. אני: שיהיה, בי. היא: בי. נכון מרגש? הקירבה והחום
ממש בקעו מכל מילה. (ותסלחו לי על הציניות) הקטע הכי מצחיק היה שבדיוק אבא שלי היה לידי, אז שמתי אותה על רמקול כדי שגם הוא ישמע, והוא כל הזמן עשה לי בתנועות שפתיים סימנים כדי שאני אהיה יותר נחמדה אליה ונימוסית ואשאל מה שלומה וכאלה. אבל אין לי כוח לעשות את ההצגות האלו יותר. למה שאני אשאל אותה מה שלומה אם זה לא מענין אותי? גם היא לא שאלה... שיהיה.... שבוע הבא יהיה מעניין...
שיושבת ליד הטלפון ומחכה לצילצול של אהוב ליבה. אני מקווה שאחרי שסבא שלי יגיע לארץ, ואני אצרח
על כולם שם את כל מה שאני חושבת בארוחת ערב שהוא מתכנן, אני אוכל להתנתק מההרגשה הזאת ולהרגיש יותר טוב...
