עדכון, סוף סוף בבית
רק היום שוחררתי הביתה. אני רוצה לסכם את כל החוויה הנוראית הזו עד עכשיו, כי אני קיבלתי מהפורום הזה המון מידע שאחרת לא היה לי, חלק מצאתי במקומות אחרים אז לטובת הבנות האחרות שעוד יגיעו לפה, לצערי הרב, אני רוצה לתרום מנסיוני הכואב.
אני אתחיל מהשלב של אחרי קבלת ההחלטה. מכיוון שקיבלנו את ההודעה בשבוע 22, האפשרות שעמדה בפנינו היא לידה שקטה בכל בית חולים בארץ או גרידה, רק באסף הרופא, וגם זה מאוד גבולי - תקופת חגים, אסף הרופא מבצעים עד סוף שבוע 23, תורים ארוכים. האפשרות של לידה שקטה היא משהו בלתי נתפס בעיני והייתי מוכנה לעשות כל דבר בשביל להמנע מזה. המשמעות היא שיש לבצע פטיסייד - זריקה שמפסיקה את דופק העובר, כדי שלא יגדל יותר ואז ניתן יהיה להמתין עוד כמה ימים עד לביצוע הגרידה. התהליך באסף הרופא היה רצוף בחוסר רגישות מטמטם, ממש כאילו אין להם מושג, תהיו מוכנות לטפשות וחוסר מודעות במקרה הטוב, חוסר אמפטיה ואטימות במקרה הרע. קודם כל צריך להגיע לועדה להפסקת הריון - הייתי שם ביום ראשון בצהריים. פותחים תיק בבניין של מרפאות חוץ (משלמים 400 ומשהו ש"ח שמקבלים אח"כ בחזרה מקופ"ח, עוד לא עשיתי אז לא יודעת איך, מודה שכרגע זה לא ממש מעניין אותי). אחרי שפותחים תיק עוברים לבניין כהנוב, איפה שכל היולדות, למחלקת אולטרסאונד. שם אתן תחכו בתור עם כל הנשים המאושרות עם ההריונות התקינים שהן שניה לפני או שניה אחרי לידה והכל אצלן מושלם. לא חשבו שם לעשות הפרדה, כי כאמור - אין שום רגישות למצב של נשים כמוני, שבאות לשם לסיים הריון עם תינוק שנורא נורא רצו. שם צריך לעשות אולטרסאונד לוודא שהעובר לא גדול מדי לתהליך. הטכנאית בכלל לא ידעה למה היא עושה אולטרסאונד עד שהתחלתי לבכות וביקשתי ממנה להזיז את המסך, שאני לא אראה אותו. רק אז הסתכלה בתיק וראתה את הסיבה. אחרי זה מחכים לרופא שיסביר לך מה בדיוק התהליך, חותם על הטופס של הועדה - אל תשכחו להביא איתכן את כל הניירת של ההריון, כולל סקירות, שקיפות וכמובן מי שפיר וכו'. אח"כ ישבה איתנו אחות בשם מאיה שהסבירה לנו מה המשך התהליך לוגיסטית וגם התקשרה לקבוע את התורים להחדרת הלמינריות ולגרידה. משם חוזרים לבניין של מרפאות חוץ להתייבש ולבכות בתור לועדה. הועדות מתחילות באזור 14:00 או 15:00, כשהרופאים מגיעים. העובדת הסוציאלית קוראת לפי הסדר שהם קובעים. בועדה יש אותה, רופא נשים ורופא פנימאי (לא הבנתי למה). שאלות טכניות, הסטוריה מיילדותית וכו'. במקרה שלנו לא היה ספק לגבי הפסקת ההריון אז אני לא יודעת לומר מה קורה אם יש ספק.מסיימים שם והולכים הביתה.
ביום שלישי הגענו ליום הכי קשה בחיים שלי, המתת העובר. פטיסייד. הייתי כ"כ לחוצה וכ"כ נסערת, פעם ראשונה ב-37 שנות חיי כחנונית גאה שרציתי לקחת סמים, רק לא להיות שם כשהורגים אותו. להתנתק. התקשרתי יום קודם לאחות שישבה איתנו בראשון לשאול אם נותנים איזשהו חומר הרגעה, בעקבות מה שקראתי פה בפורום. היא אמרה שלא. שאלתי אם אני יכולה לקחת, והיא התחילה להתעקש שלא צריך, זה לא ארוך, לא ממש כואב וכו'. הסברתי לה, למרות שלא היה ברור לי למה, שאני לא חוששת מהכאב אלא מהלחץ והחרדה. היא ממש הכריחה אותי להגיד לה שאני באה מחר להרוג את התינוק שלי, שאני כ"כ רוצה, שאני מרגישה זז בבטן, ואני לא יכולה לעבור את זה ככה. אז המטומטמת אמרה לי לא להתייחס לזה ככה, "זו רקמה פגומה". היא חזרה על זה איזה 6 פעמים עד שניתקתי לה הטלפון. השגתי מחברה ואבן ולקחתי בבוקר. כשהגענו לשם, פרופסור מימון היה זה שביצע את הפעולה. רציתי שבעלי יהיה איתי והוא לא הסכים והתחיל לצעוק עלי שאלה הנהלים של בית החולים ושאם אני לא רוצה אני יכולה ללכת לבית חולים אחר. אני אולי נסערת ובוכה אבל אף אחד לא השיג איתי שום דבר בצעקות אי פעם, אני לא פוחדת מאף אחד. הוא אמר לי שהאחות, אותה מטומטמת, היא תהיה המלווה שלי. המטומטמת התחילה לחבק אותי. דחפתי אותה ממני והתעלמתי ממנה. הסתכלתי על פרופסור מימון והודעתי לו שאני לא מוכנה שהיא תהיה איתי וסיפרתי לו מילה במילה על השיחה מהיום הקודם. בשלב הזה הוא נרגע, הוציא אותה מהחדר ואמר לי שהתהליך הזה קשה לכולם, גם לו ולצוות, שאף אחד לא הלך לבית ספר לרפואה בשביל לסיים חיים ובני משפחה לא יכולים להיות נוכחים במעמד הזה כי הוא קשה מדי. בעלי היה עומד בזה אבל אני מבינה שיכול להיות שאמא / אחות או מישהו אחר זה יכול להיות מאוד בעייתי. קראו לאחות אחרת שתהיה איתי. הואבן עזר, קצת. זה היה הדבר הכי נורא והכי קשה שעשיתי בחיי. ניסתי להתרכז בבנות שלי ולדמיין את הקטנה שלי אוכלת עוגת דבש במסיבת ראש השנה בגן, אבל בלב כל הזמן אמרתי לתינוק שלי כמה אני אוהבת אותו וכמה אני מצטערת וכמה אני אוהב אותו לנצח. בכיתי כל הזמן. זה היה בערך 10 דקות שנמשכו חיים שלמים. זריקות ההרדמה המקומית מאוד כואבות אבל זה רק לשניה. המחט עצמה של הפטיסייד לא כאבה אחר כך, רק ניפצה את הנשמה שלי. יצאנו משם וחיכינו בחוץ, מחוץ למחלקה, חצי שעה. לא יכולתי לחכות ליד כל הנשים המאושרות בפנים. בעלי ואני בכינו כל הזמן שחיכינו. זהו, הוא לא זז יותר. אחרי חצי שעה צריך לעשות עוד אולטרסאונד לוודא. לא הפסקתי לבכות כל אותו היום. עכשיו הייתי צריכה לחכות ככה, עם הבטן הגדולה והדוממת, עד יום ראשון. באמצע היה ראש השנה. ביום שבת הגענו לבית החולים, למחלקת נשים להכניס את הלמינריות. נורא חששתי מהתהליך ומהכאב אחרי מה שקראתי כאן. לקחתי ואבן ועוד אופטלגין לפני שנסענו לשם. בפועל לא היה נורא - לא נעים אבל לא יותר קשה מלשים התקן. הרופאה שמה לי 13 למינריות ועוד 5 ספוגיות - המספרים חשובים כי אומרים לך לשים לב אם משהו נופל, הם צריכים לדעת כי הם בודקים וסופרים שמוציאים הכל למחרת. נותנים מרשם לאנטיביוטיקה שצריך להתחיל לקחת באותו היום - 2 כדורים יחד. הלכתי הביתה וחיכיתי לכאבים שלא באו. כתבתי פה הודעה כי ממש נלחצתי מזה שלא כואב לי ואז אולי זה לא עובד ולא אוכל לעשות את הגרידה - כ"כ רציתי לסיים את הכל. מסתבר, אחרי קריאה בפורומים בחו"ל, שזה דווקא מאוד נפוץ שלא כואב. לא כאב ועבד. למחרת קוראים לכל הנשים שעוברות גרידה להגיע בשבע בבוקר. צריך להיות בצום מלא מ-12 בלילה. מגיעים למשרד הקבלה בקומה 1 - מחלקת יולדות מצד אחד, חדרי לידה מצד שני. תענוג. אחרי שנרשמים אצלם עולים שוב למחלקת נשים ומחכים ומחכים ומחכים. הם מכניסים לניתוח לפי סדר עדיפות שלהם. הייתי רעבה ועייפה ושבורה ועצבנית. בסוף נכנסתי לניתוח רק ב-12 וחצי בצהריים. לפני הניתוח שאל אותי הרופא אם אני רוצה לטפל בקבורה או לא - מזל שקראתי על זה פה וידעתי שישאלו, האחות המטומטמת לא טרחה לציין את זה. היא גם לא טרחה להגיד כלום על החלב שאמור להגיע אבל בגלל שקראתי על זה כאן דאגתי מראש למרשם ולתרופה. אז סוף סוף מגיעה ההרדמה המלאה המיוחלת ולא מרגישים כלום. התעוררתי בהתאוששות, אחרי. לא היו לי כאבים אבל לא הפסקתי לדמם. השאירו הלחצתי שם את כל המערכת עם ערכי קרישת דם מאוד נמוכים והתחילו לתת לי עירויים. לא הצליחו לפתוח לי ורידים כי איבדתי הרבה דם, עד שרופאה בכירה (ד"ר שול) הצליחה. התחלתי להקיא כל הזמן ואף אחד לא ידע למה, אבל אז נתנו לי תרופה לזה וזה נרגע ועזר. בשלב הזה כבר כאב לי מאוד הראש והייתי חלשה מחוסר דם. בעלי יכול היה להיות איתי רק לסירוגין כי זה טיפול נמרץ. בסוף החליטו להשאיר אותי ללילה בטיפול נמרץ ולהמשיך עם העירויים. בדר"כ נשארים שם שעה אחרי גרידה ועוברים לעוד מעקב של שעתיים במחלקה, אבל איבוד דם זה חלק מהסיבוכים שיכולים לקרות בגרידה בשבוע מתקדם. היה קשה מאוד, בעיקר בגלל שהיתה לי מיגרנה אבל בטיפול נמרץ אין שקט ולא מכבים את האור. נתנו לי תרופות לשיכוך כאבים שלא עזרו. במהלך הלילה התייצבתי והדימום הפסיק וערכי ספירת הדם גם התייצבו. בבוקר שלחו אותי סוף סוף למחלקת נשים. הייתי אחרי יותר מ-36 שעות בלי אוכל ומים ועם כאב ראש נורא. הכאב בלב היה עמום, כל המסביב לא נתן לי שהות לחשוב על זה, ואולי טוב שכך. במחלקת נשים היה כבר הרבה יותר קל, אחרי שעתיים בערך הוציאו את הקטטר ושאר האינפוזיות והלכתי להתקלח, שתיתי קפה ואכלתי והתחלתי להרגיש יותר טוב. לא היו לי כאבים בכלל. הודיעו לי שאני נשארת שם ללילה, להשגחה, כי רצו לראות שההוגלובין שלי יציב. כבר הרגשתי טוב ובעלי היה איתי ואפילו הביא את הבנות שלי לבקר אחר הצהריים. בלילה, כשהוא הלך הביתה להיות איתן ונשארתי לבד, התחילו המחשבות. זהו, אני כבר לא בהריון. עוד לא בבית, אבל הכל נגמר. זה מאוד מאוד מאוד קשה. כתבה לי פה אחת הבנות המקסימות שעכשיו זה הזמן של הנפש לבכות, והיא אכן בוכה. קיבלתי אינסוף תמיכה ועזרה וחיבוקים, וירטואליים ואמיתיים, מכל מי שסביבי. בעיקר מבעלי האהוב, אבל זה כ"כ כ"כ כ"כ קשה. אם הייתי יכולה, הייתי נכנסת היום להריון. אני עדיין רוצה את התינוק שלי ולא מאמינה שהוא נלקח ממני ככה. אני עדיין אוהבת אותו ותמיד אוהב. הגוף שלי כבר ממש בדרך להחלמה, ללב ולנשמה ייקח עוד הרבה זמן. טוב להיות בבית עם הבנות שלי ולדבר על לסדר מערכת ועל שמלה לגן, אבל הבכי כל הזמן בגרון.
רק היום שוחררתי הביתה. אני רוצה לסכם את כל החוויה הנוראית הזו עד עכשיו, כי אני קיבלתי מהפורום הזה המון מידע שאחרת לא היה לי, חלק מצאתי במקומות אחרים אז לטובת הבנות האחרות שעוד יגיעו לפה, לצערי הרב, אני רוצה לתרום מנסיוני הכואב.
אני אתחיל מהשלב של אחרי קבלת ההחלטה. מכיוון שקיבלנו את ההודעה בשבוע 22, האפשרות שעמדה בפנינו היא לידה שקטה בכל בית חולים בארץ או גרידה, רק באסף הרופא, וגם זה מאוד גבולי - תקופת חגים, אסף הרופא מבצעים עד סוף שבוע 23, תורים ארוכים. האפשרות של לידה שקטה היא משהו בלתי נתפס בעיני והייתי מוכנה לעשות כל דבר בשביל להמנע מזה. המשמעות היא שיש לבצע פטיסייד - זריקה שמפסיקה את דופק העובר, כדי שלא יגדל יותר ואז ניתן יהיה להמתין עוד כמה ימים עד לביצוע הגרידה. התהליך באסף הרופא היה רצוף בחוסר רגישות מטמטם, ממש כאילו אין להם מושג, תהיו מוכנות לטפשות וחוסר מודעות במקרה הטוב, חוסר אמפטיה ואטימות במקרה הרע. קודם כל צריך להגיע לועדה להפסקת הריון - הייתי שם ביום ראשון בצהריים. פותחים תיק בבניין של מרפאות חוץ (משלמים 400 ומשהו ש"ח שמקבלים אח"כ בחזרה מקופ"ח, עוד לא עשיתי אז לא יודעת איך, מודה שכרגע זה לא ממש מעניין אותי). אחרי שפותחים תיק עוברים לבניין כהנוב, איפה שכל היולדות, למחלקת אולטרסאונד. שם אתן תחכו בתור עם כל הנשים המאושרות עם ההריונות התקינים שהן שניה לפני או שניה אחרי לידה והכל אצלן מושלם. לא חשבו שם לעשות הפרדה, כי כאמור - אין שום רגישות למצב של נשים כמוני, שבאות לשם לסיים הריון עם תינוק שנורא נורא רצו. שם צריך לעשות אולטרסאונד לוודא שהעובר לא גדול מדי לתהליך. הטכנאית בכלל לא ידעה למה היא עושה אולטרסאונד עד שהתחלתי לבכות וביקשתי ממנה להזיז את המסך, שאני לא אראה אותו. רק אז הסתכלה בתיק וראתה את הסיבה. אחרי זה מחכים לרופא שיסביר לך מה בדיוק התהליך, חותם על הטופס של הועדה - אל תשכחו להביא איתכן את כל הניירת של ההריון, כולל סקירות, שקיפות וכמובן מי שפיר וכו'. אח"כ ישבה איתנו אחות בשם מאיה שהסבירה לנו מה המשך התהליך לוגיסטית וגם התקשרה לקבוע את התורים להחדרת הלמינריות ולגרידה. משם חוזרים לבניין של מרפאות חוץ להתייבש ולבכות בתור לועדה. הועדות מתחילות באזור 14:00 או 15:00, כשהרופאים מגיעים. העובדת הסוציאלית קוראת לפי הסדר שהם קובעים. בועדה יש אותה, רופא נשים ורופא פנימאי (לא הבנתי למה). שאלות טכניות, הסטוריה מיילדותית וכו'. במקרה שלנו לא היה ספק לגבי הפסקת ההריון אז אני לא יודעת לומר מה קורה אם יש ספק.מסיימים שם והולכים הביתה.
ביום שלישי הגענו ליום הכי קשה בחיים שלי, המתת העובר. פטיסייד. הייתי כ"כ לחוצה וכ"כ נסערת, פעם ראשונה ב-37 שנות חיי כחנונית גאה שרציתי לקחת סמים, רק לא להיות שם כשהורגים אותו. להתנתק. התקשרתי יום קודם לאחות שישבה איתנו בראשון לשאול אם נותנים איזשהו חומר הרגעה, בעקבות מה שקראתי פה בפורום. היא אמרה שלא. שאלתי אם אני יכולה לקחת, והיא התחילה להתעקש שלא צריך, זה לא ארוך, לא ממש כואב וכו'. הסברתי לה, למרות שלא היה ברור לי למה, שאני לא חוששת מהכאב אלא מהלחץ והחרדה. היא ממש הכריחה אותי להגיד לה שאני באה מחר להרוג את התינוק שלי, שאני כ"כ רוצה, שאני מרגישה זז בבטן, ואני לא יכולה לעבור את זה ככה. אז המטומטמת אמרה לי לא להתייחס לזה ככה, "זו רקמה פגומה". היא חזרה על זה איזה 6 פעמים עד שניתקתי לה הטלפון. השגתי מחברה ואבן ולקחתי בבוקר. כשהגענו לשם, פרופסור מימון היה זה שביצע את הפעולה. רציתי שבעלי יהיה איתי והוא לא הסכים והתחיל לצעוק עלי שאלה הנהלים של בית החולים ושאם אני לא רוצה אני יכולה ללכת לבית חולים אחר. אני אולי נסערת ובוכה אבל אף אחד לא השיג איתי שום דבר בצעקות אי פעם, אני לא פוחדת מאף אחד. הוא אמר לי שהאחות, אותה מטומטמת, היא תהיה המלווה שלי. המטומטמת התחילה לחבק אותי. דחפתי אותה ממני והתעלמתי ממנה. הסתכלתי על פרופסור מימון והודעתי לו שאני לא מוכנה שהיא תהיה איתי וסיפרתי לו מילה במילה על השיחה מהיום הקודם. בשלב הזה הוא נרגע, הוציא אותה מהחדר ואמר לי שהתהליך הזה קשה לכולם, גם לו ולצוות, שאף אחד לא הלך לבית ספר לרפואה בשביל לסיים חיים ובני משפחה לא יכולים להיות נוכחים במעמד הזה כי הוא קשה מדי. בעלי היה עומד בזה אבל אני מבינה שיכול להיות שאמא / אחות או מישהו אחר זה יכול להיות מאוד בעייתי. קראו לאחות אחרת שתהיה איתי. הואבן עזר, קצת. זה היה הדבר הכי נורא והכי קשה שעשיתי בחיי. ניסתי להתרכז בבנות שלי ולדמיין את הקטנה שלי אוכלת עוגת דבש במסיבת ראש השנה בגן, אבל בלב כל הזמן אמרתי לתינוק שלי כמה אני אוהבת אותו וכמה אני מצטערת וכמה אני אוהב אותו לנצח. בכיתי כל הזמן. זה היה בערך 10 דקות שנמשכו חיים שלמים. זריקות ההרדמה המקומית מאוד כואבות אבל זה רק לשניה. המחט עצמה של הפטיסייד לא כאבה אחר כך, רק ניפצה את הנשמה שלי. יצאנו משם וחיכינו בחוץ, מחוץ למחלקה, חצי שעה. לא יכולתי לחכות ליד כל הנשים המאושרות בפנים. בעלי ואני בכינו כל הזמן שחיכינו. זהו, הוא לא זז יותר. אחרי חצי שעה צריך לעשות עוד אולטרסאונד לוודא. לא הפסקתי לבכות כל אותו היום. עכשיו הייתי צריכה לחכות ככה, עם הבטן הגדולה והדוממת, עד יום ראשון. באמצע היה ראש השנה. ביום שבת הגענו לבית החולים, למחלקת נשים להכניס את הלמינריות. נורא חששתי מהתהליך ומהכאב אחרי מה שקראתי כאן. לקחתי ואבן ועוד אופטלגין לפני שנסענו לשם. בפועל לא היה נורא - לא נעים אבל לא יותר קשה מלשים התקן. הרופאה שמה לי 13 למינריות ועוד 5 ספוגיות - המספרים חשובים כי אומרים לך לשים לב אם משהו נופל, הם צריכים לדעת כי הם בודקים וסופרים שמוציאים הכל למחרת. נותנים מרשם לאנטיביוטיקה שצריך להתחיל לקחת באותו היום - 2 כדורים יחד. הלכתי הביתה וחיכיתי לכאבים שלא באו. כתבתי פה הודעה כי ממש נלחצתי מזה שלא כואב לי ואז אולי זה לא עובד ולא אוכל לעשות את הגרידה - כ"כ רציתי לסיים את הכל. מסתבר, אחרי קריאה בפורומים בחו"ל, שזה דווקא מאוד נפוץ שלא כואב. לא כאב ועבד. למחרת קוראים לכל הנשים שעוברות גרידה להגיע בשבע בבוקר. צריך להיות בצום מלא מ-12 בלילה. מגיעים למשרד הקבלה בקומה 1 - מחלקת יולדות מצד אחד, חדרי לידה מצד שני. תענוג. אחרי שנרשמים אצלם עולים שוב למחלקת נשים ומחכים ומחכים ומחכים. הם מכניסים לניתוח לפי סדר עדיפות שלהם. הייתי רעבה ועייפה ושבורה ועצבנית. בסוף נכנסתי לניתוח רק ב-12 וחצי בצהריים. לפני הניתוח שאל אותי הרופא אם אני רוצה לטפל בקבורה או לא - מזל שקראתי על זה פה וידעתי שישאלו, האחות המטומטמת לא טרחה לציין את זה. היא גם לא טרחה להגיד כלום על החלב שאמור להגיע אבל בגלל שקראתי על זה כאן דאגתי מראש למרשם ולתרופה. אז סוף סוף מגיעה ההרדמה המלאה המיוחלת ולא מרגישים כלום. התעוררתי בהתאוששות, אחרי. לא היו לי כאבים אבל לא הפסקתי לדמם. השאירו הלחצתי שם את כל המערכת עם ערכי קרישת דם מאוד נמוכים והתחילו לתת לי עירויים. לא הצליחו לפתוח לי ורידים כי איבדתי הרבה דם, עד שרופאה בכירה (ד"ר שול) הצליחה. התחלתי להקיא כל הזמן ואף אחד לא ידע למה, אבל אז נתנו לי תרופה לזה וזה נרגע ועזר. בשלב הזה כבר כאב לי מאוד הראש והייתי חלשה מחוסר דם. בעלי יכול היה להיות איתי רק לסירוגין כי זה טיפול נמרץ. בסוף החליטו להשאיר אותי ללילה בטיפול נמרץ ולהמשיך עם העירויים. בדר"כ נשארים שם שעה אחרי גרידה ועוברים לעוד מעקב של שעתיים במחלקה, אבל איבוד דם זה חלק מהסיבוכים שיכולים לקרות בגרידה בשבוע מתקדם. היה קשה מאוד, בעיקר בגלל שהיתה לי מיגרנה אבל בטיפול נמרץ אין שקט ולא מכבים את האור. נתנו לי תרופות לשיכוך כאבים שלא עזרו. במהלך הלילה התייצבתי והדימום הפסיק וערכי ספירת הדם גם התייצבו. בבוקר שלחו אותי סוף סוף למחלקת נשים. הייתי אחרי יותר מ-36 שעות בלי אוכל ומים ועם כאב ראש נורא. הכאב בלב היה עמום, כל המסביב לא נתן לי שהות לחשוב על זה, ואולי טוב שכך. במחלקת נשים היה כבר הרבה יותר קל, אחרי שעתיים בערך הוציאו את הקטטר ושאר האינפוזיות והלכתי להתקלח, שתיתי קפה ואכלתי והתחלתי להרגיש יותר טוב. לא היו לי כאבים בכלל. הודיעו לי שאני נשארת שם ללילה, להשגחה, כי רצו לראות שההוגלובין שלי יציב. כבר הרגשתי טוב ובעלי היה איתי ואפילו הביא את הבנות שלי לבקר אחר הצהריים. בלילה, כשהוא הלך הביתה להיות איתן ונשארתי לבד, התחילו המחשבות. זהו, אני כבר לא בהריון. עוד לא בבית, אבל הכל נגמר. זה מאוד מאוד מאוד קשה. כתבה לי פה אחת הבנות המקסימות שעכשיו זה הזמן של הנפש לבכות, והיא אכן בוכה. קיבלתי אינסוף תמיכה ועזרה וחיבוקים, וירטואליים ואמיתיים, מכל מי שסביבי. בעיקר מבעלי האהוב, אבל זה כ"כ כ"כ כ"כ קשה. אם הייתי יכולה, הייתי נכנסת היום להריון. אני עדיין רוצה את התינוק שלי ולא מאמינה שהוא נלקח ממני ככה. אני עדיין אוהבת אותו ותמיד אוהב. הגוף שלי כבר ממש בדרך להחלמה, ללב ולנשמה ייקח עוד הרבה זמן. טוב להיות בבית עם הבנות שלי ולדבר על לסדר מערכת ועל שמלה לגן, אבל הבכי כל הזמן בגרון.
