מטיסת שבלולים
New member
עדכון ../images/Emo41.gifכבר עברנו את גיל שלוש
איזה מזל יש לי שנולד לי המלאך שלי.
חזרתי היום מטיול בן שבוע בטורונטו. הפעם הראשונה שאני בלי אושרי. פעם אחת לא הייתי איתו לילה כשהכלב שלי היה חולה והייתי צריכה להשגיח עליו. היה לי ממש קשה בארבעה ימים הראשונים שם, לא הבנתי מה אני עושה שם כשהוא כאן. בסוף היה ממש כיף. ולראות אותו בשדה התעופה, את זה אי אפשר לתאר, הרגשתי שאני מתמלאת אויר... אז הינה עידכון, כיאה ליומולדת. 1. לגבי גמישות היתר, כשהיינו אצל פרופ' פורת לפני כחודשיים, פורת אמר לאושרי שהוא צריך ללכת לבד, ולא להיות בעגלה או על הידיים, שהוא צריך להיות מהיר ולקפוץ כמו תייש. זה עבד!!! כל פעם שאושרי הולך המון לבד או שאני אומרת לו כמה הוא חזק, הוא מבקש שנתקשר לפורת לספר לו. (-: זה באמת טוב. אושרי הולך עכשיו המון. גם לקחנו אותו הרבה לבריכה. פורת אמר שהוא פשוט חייב להתחזק מישום שזו הסיבה שכואבות לו כפות הרגליים בזמן ההליכה, הוא רוצה על הידיים, אנחנו לוקחים אותו, והוא נשאר חלש. כך שזה לו הק"פ שמראה סימני חזרה אלא החולשה. כפות הרגליים שסוחבות את הגוף וכל כך חלשות. כך כל הרגל, השוק והירך. אנחנו, כולנו, עושים כמיטב יכולתינו לחזק את אושרי. (ואכתוב כאן למען הסר ספק, הרבה מאוד ילדים נולדים עם היפוטוניה ו/או גמישות יתר, אם יש לזה קשר לק"פ?...) 2. כאבים בכפות הרגליים. כשכואב לאושרי זה לרב בלילה, אם זה ביום אז הוא שוכח מיזה מהר מאוד. בחודשיים שלושה האחרונים הוא גם הולך המון לבד ובכלל לא מתלונן במשך היום שניקח אותו על הידיים. יש לנו שלוש סברות ממה נובעים הכאבים. א. שינויי מזג אויר. ב. כמה ימים לפני שהוא נהיה חולה. מעין התרעה כזו. למשל כמו הלילה. אני ממש מקווה שהוא לא יהיה חולה בעוד כשלושה ימים. שום מסג' או משחה שניסינו לא עוזרת, רק חצי כפית אקמולי. ג. כאבי גדילה. ד. עשיתי סקר קטן עם חברות ומכרות. לשלוש מהן יש ילדים שכפות הרגליים הן נקודת תורפה. כפות הרגליים מתחילות לכאוב מהסיבות שציינתי למעלה (א,ב). ולילדים שלהן אין ק"פ. 3. הנעליים. נראה לי שאנחנו כבר משלימים עם זה שנוריד את הנעליים בגיל שלוש וחצי. עודד ואני משוועים לישון בלילות. אושרי רגיל להתעורר כמה פעמים בלילה, מפני שהוא יישן מאוד חלש. אין לי ספק שזה משהו שנוצר בעקבות הנעליים. אושרי, שלא כמו ילדים אחרים כאן בפורום שה ל ו א י שגם היה כך, לא מסתדר עם הנעליים, הוא לא סובל אותן, יש לנו הסכם שאם אור ראשון הוא יכול להוריד נעליים (אנחנו מורידים לו). זה עובר מצויין, לקח לנו המון זמן להגיע לחוק הזה, ותודה לאל שהגענו לזה. כשהוא היה בן שלוש, הוא ראה את התמונה שלו מיום הולדת גיל שנתיים, הוא שאל אם "אז יהיה אפשר כבר להוריד את הנעליים?". כי הוא יודע שבגיל 4 הוא יוריד אותן. אז כיום אנחנו כבר חושבים על שלוש וחצי. (למרות שהרופא של אושרי, פרופ' פורת, כבר אמר להוריד לפני חצי שנה). נראה לנו שסגירה טובה לנעליים תהיה שנבוא לפורת בגיל שלוש וחצי, ופורת יוכל להגיד לאושרי שהוא מאוד התחזק, וכך נוכל לתרץ בפני אושרי את הורדת הנעליים לפני גיל 4. ולחזק אותו שבגלל שהוא עבד כל כך קשה כדי להתחזק, מה שנכון, הוא יכול להוריד אותן. וכמה שאני מחכה כבר ללילה הזה. (-: 4. אושרי הולך לגן האחרון שמצאנו לו בשנה שעברה. גן מדהים בבית זית. פשוט גן חלום. אנחנו כל כך שמחים איתו שם. 5. כשיגדל, אושרי רוצה להיות: נהג של אוטו זבל. הוא עדיין מכור ומרוגש מכל כלי ההנדסה הכבדים, טרקטורים... אנחנו מתמחים כבר בכל החברות, הדגמים... איזה מותק. 6. ככה בימי הולדת אני נזכרת בהריון. כבר כתבתי את המילים האלו היום בפורום והינה אני מביאה אותם לכן שוב: מחשבה שחשבתי לי היום. לרגע אחד חשבתי שהורים בהריון, שלא רוצים ילד ע"ם ק"פ לא צריכים להביא אותו לעולם. מסכן הילד, לגדול עם הורים שרק מרחמים עליו ולא אוהבים אותו... המחשבה הזו, להפתעתי, עברה בתוך שניה או שתיים. כמה אוקסימרונים: 1. הורים בהריון כל כך מבולבלים וניזונים, הרבה פעמים, ממילים של רופאים שדואגים לכיסוי תחת מושלם! זה באמת נורא מפחיד. 2. הורים בהריון לרב בפעם בראשונה שומעים את המילה ק"פ. אפילו שלפחות (!) אחד לאלף ילדים נולד עם הבעיה הזו. הם מתוחים לחלוטין. רובם לא מכירים, ולא נפגשים עם ילדים או בוגרי ק"פ. (זוכרים את תמר ושחר, תמר אמרה שהיא לא תחליט כלום עד מפגש הפורום, היא אמרה שכל מה שהיא שומעת לא משכנע אותה לכאן או לכאן, היא צריכה לראות בעיניים. ובאמת המפגש שכנע אותה ללא מילים. תראו את התמונות של יובל באלבומים). 3. אחרי שהתינוק נולד, לא משנה מה יהיה לו, לא נראה לי שהורים כל שהם, רק מישום שהם הורים, יוכלו שלא להתאהב ולהתאהב ולהתאהב. אז בקיצור, איך עוברים את ההריון? כי אח"כ החיים זורמים... 7. מעודד אותי לפעמים לחשוב שהפורום קצת ישן, כי זה ככה מאותת לי, ואני מקווה שבצדק, שבאמת אחרי גיל שנה, או הצעדים הראשונים, המון לחץ יורד והק"פ הופך להיות כל כך חלק מהלילה ולא מהיום, הוא נדחק לו לשם פחות או יותר. מעודד אותי שאנחנו גם לא שומעים על הרבה אנשים שנולדו עם ק"פ אלא רק אחרי בירורים ורק אחרי ש"נכנסים למעגל" הק"פ בעצמינו. זה אולי מצביע על זה שרב הבוגרים חיים בשלום עם הק"פ. אם או בלי שיטת פונזטי. כלומר, אני שומעת בלי סוף על אנשים בגיל 40, 50, 60.. שיש להם בעיות בריאותיות אבל על סבל מכאבים בכפות הרגליים (שלא נובע מנעילת נעליים לא טובות), לשמחתי עוד לא יצא לי לשמוע. ובכל זאת אחד לאלף (מינימום) נולדים עם ק"פ. בנימה אופטימית זו, אני שולחת המון אהבה לכל חברי הפורום. המון.
סביון|
עידית
איזה מזל יש לי שנולד לי המלאך שלי.
