עד היום אני לא מבינה

mazal4

New member
עד היום אני לא מבינה

מדוע לא יכולתי להתקרב לאמא שגידלה אותי כאשר הזדקנה, היה לי מאד קשה לגעת בה, כאילו הגעיל אותי, ויש לי יסורי מצפון על זה, ראיתי אותה מתמוטטת מולי מבלי שאוכל להשיט את ידי וללטפה לפני מותה. רע לי בגלל זה אספר על אמא שלי ז"ל שאני כל כך אהבתי אותה, היא גידלה אותי, באמת אימצה אותי, לא היתה אמי הביולוגית, אבל היא היתה הכל בשבילי, ברגע שבגרה והזדקנה הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילה מבחינה חומרית, אם זה להביא לה תרופות, להוציא לה כסף, לערוך לה קניות, אבל הפחד הגדול שלי היה לחבק אותה ולנשק אותה, הרגשתי כל כך חסרת יכולת לעזור לה ולנסות לשכנע אותה שהכל יהיה בסדר, ראיתי איך היא מזדקנת, לצערי הרב היא גם חלתה ונפטרה.
 
אפשר להבין את זה

כשרואים את מי שקרוב אליך משתנה כך, ובמהירות. יש קושי לחוש את זה פיזית. אבל מעניין שאצלי קורה דווקא ההפך, ואין לי הסבר לזה. דווקא עכשיו כשאבא שלי חולה, ולמעשה הוא מתרחק מאתנו יותר ויותר, גם התקשורת איתו נעשית קשה יותר - טכנית לפעמים קשה להבין מה הוא אומר, וגם כשמבינים את המילים לפעמים צריך לנחש על מה הוא מדבר ומה הוא בעצם רוצה לומר. בכל מה שקשור לתפקוד המשפחתי, למה שכלול במושג "אבא" הוא כבר הרבה זמן במה שניתן לכנות תפקוד נמוך מאוד עד אפס. ודווקא עכשיו אני מרגישה שאני יכולה וגם רוצה יותר מאי פעם לגעת בו, ללטף אותו, לתת לו נשיקה, "לדבר" איתו באמצעות מגע. דבר שבעבר כמעט לא עשיתי באמת מרצוני, והשתדלתי להימנע ממנו עד כמה שיכולתי. אולי זה חוסר האונים שבמצבו, אולי זה דווקא כי קשה לתקשר איתו מילולית ואולי עוד סיבות.
 
אולי

באמת הסיבות שמנית ואולי באמת מדובר באיזה חלון הזדמנויות לעשות את הדברים הבסיסיים כמו חיבוק ונשיקה בלי המלל או הביקורת או השד יודע מה שעוצר אותנו כשערוצי תקשורת אחרים פועלים שעות נוספות.
 
למעלה