עד כלות.
זיכרונות מאימון מתקדם, צהל.
בשלהי החורף תחילת אביב, אחרי שלושה ימים ושלושה לילות, מסע מֵיָגֶעָ, הגענו לנקודה המסומנת במפה-- --מעלה העקרבים- הצעידה בלילות בוודיות מחורצים מעניות חרסית, ובשטחים זרועי אבני צור, שהיקשו על ההליכה. הבחורים עייפים. המנשאים על הגב, עם הציוד הייעודי, כבדים. צועדים בטור עורפי ארוך, זה אחר זה, בלילות קשורים בחבל, על מנת לא לאבד מי מאיתנו החיילים שנרדם תוך כדי הליכה בחשכה. חלק צועדים בעיניים עצומות, בלאו הכי העלטה סביב כבדה מן האפלה בעָפְעַפָיִים הַנֵפוּלוֹת. הרגלים מובילות בנתיב ההליכה. דריכה במהמורה.. שקע.. בור.. או כפל קרקע... מועדים כל אחד בתורו בתוכם, קמים וממשיכים לצעוד אחרי החייל הצועד לפנינו, הלאה.
בבוקר יום השלישי למסע הגענו ליעד. פירקנו הציוד מן המנשאים. הנשק הגדודי... ג'ריקנַי המים. חלק מהציוד כלל 'קוברות' פטישי אויר איתם החיילים אמורים לחצוב מָחְפוֹרוֹת באדמה סלעית, ולהתחפר בתוכם, בתרגיל מפני 'האויב'.
הקרקע למרגלות ההר, מישורית חשופה, משתרעת למרחקים אין סופיים. זרועה אבני נחל חלקות שחורות בוהקות בשמש החמה.
החום גבר. הזיעה ניגרת. השעות חלפו לאט.
צהריי היום, משאית ה DODGE הגיעה לשטח, גוררת אחריה עוקב מים. הביאה אספקה לחיילים, מנות קרב לארוחת צהריים וערב, ארוזות בקופסאות קרטון, המנות חולקו לראשי החוליות.
אחרי כמה שעות מנוחה תחת רשתות הצללה מיגון מפני השמש המדברית הלוהטת, עד רדת הערב. כל מחלקה כינסה חייליה לתדריך אחרון לפני הטיפוס להר לקראת הסתערות עם שחר, על מתחם ה'אויב' (מדומה), החולש בפסגה...
דקות אחדות לפני שהשמש נשקה לקו האופק, הִמְתָנוּ למרגלות ההר, בנקודת ההערכות. חגור מלא ונשק אישי (הנשק הכבד נישאר למטה בהשגחת של האפסנאים), הִמְתָנוּ לפקודה שֶתִינַתֵן להתחיל לנוע, הפקודה ניתנה. החילונו לטפס בשקט בטור עורפי, זה אחר זה, בשביל העולה להר.
ומאחר והנשק הכבד (המסייע) עליו הייתי חתום נשאר למטה, טיפסתי, קל רגליים, עם חגור ונשק אישי בלבד.
רוח קלילה נשבה. השמש הכתומה טרם נפרדה סופית מקו התכלת החוצץ בין שמיים בהירים הפרושים מעל, לבין האופק הרחוק.
תוך כדי העפלה להר, תרו עיני לעבר המרחבים הפרושים מטה, מחזה חלומי. נוף קדומים, ארץ בראשית, חשופה ללא עשב ושיח. משתרעת מאופק, עד אופק, זרועה גבעות נמוכות צהובות ופסגות שחורות. מרחב מדברי חולי. ארץ העקרב והצפע.....
טיפסנו לאט, זה אחר זה, כשמחשבותיי רחוקות מרחק רב, מן המשימה העומדת לפנינו, להגיע עם שחר לפסגה, להסתער ולהפתיע את ה'אויב', החולש למעלה, ולכבוש את המתחם מידיו.
אט, אט, המרחבים שינו את צוֹהָב גוֹנָם. ציפורן שמש אחרונה צנחה ונעלמה מעבר לקו האופק הזוהר. דמדומי שקיעה אחרונים התחלפו בשמים מאפילים.
גבי נטוי לפנים ורגלי מגששות, אחר מדרס רגל, בָשְבִיל הצר המשתפל מעלה. הסרתי עיני מן הנוף המדברי הקסום השוקע בחשכה, והבחנתי ברווח הגדול שנוצר בין הבחור שטיפס לפני, לבין החייל שלפניו. נגעתי בכתפו להעיר לו על הנתק החמור שהוא יוצר מאי היצמדותו לחייל המטפס לפניו. תשובתו הייתה שלא חש בטוב ועומד להתעלף. מתוך דאגה לסגור את המרחק שנוצר. לא היססתי, כשנשקי תלוי על צווארי, עקפתי אותו, נטלתי את נשקו האישי בידי השמאלית, ואחזתי בידו בידי הימנית, והתחלתי למשוך אותו בעליה התלולה, לצמצם המרחק שנוצר עם חייל שטיפס לפנינו ונעלם בחשכה. סחבתי את הבחור כבד הגוף בעליה התלולה במאמצים גדולים. מתקדם על ברכיי ולא על כפות רגלי, צעד אחר צעד. המאמץ היה מעל כוחותיי שהלכו ואזלו במהירות. גרוני ניחר, פי יבש, ברכיי רעדו, אך לא מרפה לאחוז בידו ולמשוך את הבחור בשארית כוח הרצון שנותר בי. משכתי עד כלות. טשטוש וערפול חושים והרגשת עילפון אפפו אותי, מחשבתי האחרונה לוּוְתָה בתחושת אימה, שכן עם איבוד הכרתי נאבד שנינו אחיזתנו בשביל ונדרדר מרום ההר לתהום, מטה.
ואז יד איתנה בחשכה אחזה בידו השנייה של החייל התשוש ומשכה את שנינו מעלה. שלמה אורן שמו של החייל שבא לעזרתי ברגע הקריטי והציל את חיי שנינו ממוות. (מזיל דמעה בכותבי שורות אלו).
למעלה על ההר החיילים הסתערו הלוחמים באש חיה על ה'אויב', שטפו את היעד וכבשו אותו. אני לא הייתי בין המסתערים. לא יכולתי לעמוד על רגלי, הן היו משותקות. נשארתי על שפת ההר כורע על ברכיי.
בסיום התרגיל בנקודת ההתכנסות שאל אותי המ"פ, כי לא ראה אותי בין החיילים המסתערים? שכן הרושם בעיני מפקדָיי, הייתי חייל הרץ תמיד קדימה ולא פעם גערו בי, על שלא מיישר קו עם כולם. אך הייתי בהלם מִמָה שעברתי ועניתי לו, "קרתה לי תקלה בנשק וחששתי לסכן את החיילים המסתערים". (אחרי שנים, באחת היציאות למילואים, באותה היחידה סיפרתי לו מדוע לא הסתערתי יחד עם כולם למעלה על ההר באש חיה.
שלושים שנה אחרי אותה חוויה קשה על הר 'מעלה העקרבים', באקראי פגשתי את שלמה אורן, מסתבר גם הוא בנה ביתו בישוב שלנו. שמחתי לפגוש אותו והזכרתי לו את המעשה ההרואי שעשה, כשבא לעזרתי ומשך את שנינו, אותי ואת החייל התשוש, במעלה ההר. שלמה אמר שאיננו זוכר שמשך את שנינו, אמר שהוא רק עזר לי להעלות את הבחור בקטע האחרון של ההר. דמעה נשרה על לחיי, בכותבי את הסיפור, כיוון כמה שנים מאותה פגישה המקרית, שלמה אורן נפטר ממחלה קשה.(יהי זכרו ברוך.(
המקרה על ההר נצור בליבי. 'קראתי. "עד כלות".
זיכרונות מאימון מתקדם, צהל.
בשלהי החורף תחילת אביב, אחרי שלושה ימים ושלושה לילות, מסע מֵיָגֶעָ, הגענו לנקודה המסומנת במפה-- --מעלה העקרבים- הצעידה בלילות בוודיות מחורצים מעניות חרסית, ובשטחים זרועי אבני צור, שהיקשו על ההליכה. הבחורים עייפים. המנשאים על הגב, עם הציוד הייעודי, כבדים. צועדים בטור עורפי ארוך, זה אחר זה, בלילות קשורים בחבל, על מנת לא לאבד מי מאיתנו החיילים שנרדם תוך כדי הליכה בחשכה. חלק צועדים בעיניים עצומות, בלאו הכי העלטה סביב כבדה מן האפלה בעָפְעַפָיִים הַנֵפוּלוֹת. הרגלים מובילות בנתיב ההליכה. דריכה במהמורה.. שקע.. בור.. או כפל קרקע... מועדים כל אחד בתורו בתוכם, קמים וממשיכים לצעוד אחרי החייל הצועד לפנינו, הלאה.
בבוקר יום השלישי למסע הגענו ליעד. פירקנו הציוד מן המנשאים. הנשק הגדודי... ג'ריקנַי המים. חלק מהציוד כלל 'קוברות' פטישי אויר איתם החיילים אמורים לחצוב מָחְפוֹרוֹת באדמה סלעית, ולהתחפר בתוכם, בתרגיל מפני 'האויב'.
הקרקע למרגלות ההר, מישורית חשופה, משתרעת למרחקים אין סופיים. זרועה אבני נחל חלקות שחורות בוהקות בשמש החמה.
החום גבר. הזיעה ניגרת. השעות חלפו לאט.
צהריי היום, משאית ה DODGE הגיעה לשטח, גוררת אחריה עוקב מים. הביאה אספקה לחיילים, מנות קרב לארוחת צהריים וערב, ארוזות בקופסאות קרטון, המנות חולקו לראשי החוליות.
אחרי כמה שעות מנוחה תחת רשתות הצללה מיגון מפני השמש המדברית הלוהטת, עד רדת הערב. כל מחלקה כינסה חייליה לתדריך אחרון לפני הטיפוס להר לקראת הסתערות עם שחר, על מתחם ה'אויב' (מדומה), החולש בפסגה...
דקות אחדות לפני שהשמש נשקה לקו האופק, הִמְתָנוּ למרגלות ההר, בנקודת ההערכות. חגור מלא ונשק אישי (הנשק הכבד נישאר למטה בהשגחת של האפסנאים), הִמְתָנוּ לפקודה שֶתִינַתֵן להתחיל לנוע, הפקודה ניתנה. החילונו לטפס בשקט בטור עורפי, זה אחר זה, בשביל העולה להר.
ומאחר והנשק הכבד (המסייע) עליו הייתי חתום נשאר למטה, טיפסתי, קל רגליים, עם חגור ונשק אישי בלבד.
רוח קלילה נשבה. השמש הכתומה טרם נפרדה סופית מקו התכלת החוצץ בין שמיים בהירים הפרושים מעל, לבין האופק הרחוק.
תוך כדי העפלה להר, תרו עיני לעבר המרחבים הפרושים מטה, מחזה חלומי. נוף קדומים, ארץ בראשית, חשופה ללא עשב ושיח. משתרעת מאופק, עד אופק, זרועה גבעות נמוכות צהובות ופסגות שחורות. מרחב מדברי חולי. ארץ העקרב והצפע.....
טיפסנו לאט, זה אחר זה, כשמחשבותיי רחוקות מרחק רב, מן המשימה העומדת לפנינו, להגיע עם שחר לפסגה, להסתער ולהפתיע את ה'אויב', החולש למעלה, ולכבוש את המתחם מידיו.
אט, אט, המרחבים שינו את צוֹהָב גוֹנָם. ציפורן שמש אחרונה צנחה ונעלמה מעבר לקו האופק הזוהר. דמדומי שקיעה אחרונים התחלפו בשמים מאפילים.
גבי נטוי לפנים ורגלי מגששות, אחר מדרס רגל, בָשְבִיל הצר המשתפל מעלה. הסרתי עיני מן הנוף המדברי הקסום השוקע בחשכה, והבחנתי ברווח הגדול שנוצר בין הבחור שטיפס לפני, לבין החייל שלפניו. נגעתי בכתפו להעיר לו על הנתק החמור שהוא יוצר מאי היצמדותו לחייל המטפס לפניו. תשובתו הייתה שלא חש בטוב ועומד להתעלף. מתוך דאגה לסגור את המרחק שנוצר. לא היססתי, כשנשקי תלוי על צווארי, עקפתי אותו, נטלתי את נשקו האישי בידי השמאלית, ואחזתי בידו בידי הימנית, והתחלתי למשוך אותו בעליה התלולה, לצמצם המרחק שנוצר עם חייל שטיפס לפנינו ונעלם בחשכה. סחבתי את הבחור כבד הגוף בעליה התלולה במאמצים גדולים. מתקדם על ברכיי ולא על כפות רגלי, צעד אחר צעד. המאמץ היה מעל כוחותיי שהלכו ואזלו במהירות. גרוני ניחר, פי יבש, ברכיי רעדו, אך לא מרפה לאחוז בידו ולמשוך את הבחור בשארית כוח הרצון שנותר בי. משכתי עד כלות. טשטוש וערפול חושים והרגשת עילפון אפפו אותי, מחשבתי האחרונה לוּוְתָה בתחושת אימה, שכן עם איבוד הכרתי נאבד שנינו אחיזתנו בשביל ונדרדר מרום ההר לתהום, מטה.
ואז יד איתנה בחשכה אחזה בידו השנייה של החייל התשוש ומשכה את שנינו מעלה. שלמה אורן שמו של החייל שבא לעזרתי ברגע הקריטי והציל את חיי שנינו ממוות. (מזיל דמעה בכותבי שורות אלו).
למעלה על ההר החיילים הסתערו הלוחמים באש חיה על ה'אויב', שטפו את היעד וכבשו אותו. אני לא הייתי בין המסתערים. לא יכולתי לעמוד על רגלי, הן היו משותקות. נשארתי על שפת ההר כורע על ברכיי.
בסיום התרגיל בנקודת ההתכנסות שאל אותי המ"פ, כי לא ראה אותי בין החיילים המסתערים? שכן הרושם בעיני מפקדָיי, הייתי חייל הרץ תמיד קדימה ולא פעם גערו בי, על שלא מיישר קו עם כולם. אך הייתי בהלם מִמָה שעברתי ועניתי לו, "קרתה לי תקלה בנשק וחששתי לסכן את החיילים המסתערים". (אחרי שנים, באחת היציאות למילואים, באותה היחידה סיפרתי לו מדוע לא הסתערתי יחד עם כולם למעלה על ההר באש חיה.
שלושים שנה אחרי אותה חוויה קשה על הר 'מעלה העקרבים', באקראי פגשתי את שלמה אורן, מסתבר גם הוא בנה ביתו בישוב שלנו. שמחתי לפגוש אותו והזכרתי לו את המעשה ההרואי שעשה, כשבא לעזרתי ומשך את שנינו, אותי ואת החייל התשוש, במעלה ההר. שלמה אמר שאיננו זוכר שמשך את שנינו, אמר שהוא רק עזר לי להעלות את הבחור בקטע האחרון של ההר. דמעה נשרה על לחיי, בכותבי את הסיפור, כיוון כמה שנים מאותה פגישה המקרית, שלמה אורן נפטר ממחלה קשה.(יהי זכרו ברוך.(
המקרה על ההר נצור בליבי. 'קראתי. "עד כלות".
