תודה לך על התגובה,
תאמין לי שאני המון פעמים מדברת עם אלוהים, בלילה, בלב... מנסה להבין למה מגיע לי לסבול כל כך בעוד שאחרים סביבי מוצאים אהבת אמת ומאושרים... וגם כתבתי, כל כך הרבה כתבתי, בבלוג שהיה לי כאן עד לא מזמן. כל מחשבה הכי קטנה עליו שצצה מדי פעם הייתי כותבת, וזה היה משחרר אותי... לפחות לזמן מה. בעיקר בימים שבהם נוסעת ללימודים והרכבת עוברת מטר וחצי מהבית שלו... זה קשה. מאוד קשה. והדבר הקשה ביותר עבורי יהיה להאמין עוד פעם למילים היפות "אני אוהב אותך", בגלל שכששמעתי אותן ממנו כל כך הרבה פעמים והאמנתי לו- התברר לי בסוף שלא אותי הוא אהב, אלא את הגוף שלי. והוא עדיין אוהב, זה כל מה שמעניין אותו... ואני יודעת שהוא ישוב ליצור קשר, כל פעם מחדש, בתקווה שאולי הפעם הוא יצליח... את זה אני יודעת מניסיון, כי זה קרה כ"כ הרבה פעמים. אני חייבת להיות חזקה, ואני מאמינה שחבויים בי איפשהו הכוחות האלה. לא אחזור אליו בחיים. הוא זיכרון מר וככה הוא יישאר, כי לא אתן לו יותר הזדמנויות לשוב לחיים שלי. אני מאמינה שרק הזמן ירפא את הכאב הזה. זמן, ואהבה חדשה. אומרים שכל דבר מגיע בזמן שלו... אז מתי יגיע הזמן שלי לחוות אהבה אמיתית? אני יודעת שרק זה הדבר שישכיח אותו סופית, ולא יגרום לפצע להיפתח שוב בכל פעם שהוא יצור קשר... זה ניסיון רע, אבל אחרי הכל זה ניסיון חיים- ולמרות כל הרע הזה אני יודעת שאף תאוריה בעניין לא הייתה מלמדת אותי באמת ומחשלת אותי כמו הניסיון עצמו. לפחות אני כבר לא תמימה, רק חבל שהתמימות אבדה בדרך כל כך כואבת... ושוב תודה, נתת אחלה עצה!
