ShacharDawn
New member
עד כמה אתם לחוצים לצאת
*השאלה מופנית לגרים-עם-ההורים שבינינו, מקווה שעוד יש כאלה כדי שלא ארגיש לבד
*
אני כרגע בשלב של שיפור ציונים לפני קבלה לאוניברסיטה (תואר I), והמצב הוא כזה שיכול להיות שאצטרך לקחת שנה נוספת, חוץ מאת הקרובה, כדי להמשיך לשפר לפני הלימודים.
ידעתי שמבחינתי, עד שלא אצליח לעבוד במקביל ללימודים (לא סומכת שזה יקרה בשנה הראשונה), לא אצא מהבית, כדי לא לחזור עם זנב בין הרגליים אחר כך (אפילו סכומים גדולים של כסף מתבזבזים באיזשהו שלב אם אין הכנסה).
כרגע אני לא יכולה לעבוד בגלל הלימודים (מכינה), ואם שנה הבאה לא אלמד, יהיה לי זמן לעבוד אבל לא הרבה (בגלל פסיכומטרי). בהתחלה חשבתי ללמוד לפסיכומטרי תוך כדי המכינה, אבל מבירור עם סטודנטים אחרים ומהיגיון שלי, הבנתי שעדיף להשקיע 100% בכל מסלול בנפרד, מאשר להשקיע 50/50 ולקבל ציונים פחות טובים ופחות מקדמים (אם לא מכשילים) בדרך ללימודים. בכל זאת, אני רוצה עם כל הבאלגן הזה בראש גם להצליח לסיים את התואר.
יוצא ככה מצב, שאני עלולה לצאת מהבית רק בעוד שלוש שנים. וזה המון, הרבה יותר מדי בשבילי.
בנוסף, אני בזוגיות כבר שנה וחצי, ושנינו כבר הבענו רצון לעבור לגור יחד כבר לפני כמה חודשים (אנחנו בני 22 ו-23.5). גם הוא עוד לא התחיל ללמוד בגלל שיפורי פסיכומטרי, אבל יש לו סיכוי הרבה יותר גבוה להתחיל ללמוד בשנה הבאה, כשבינתיים הוא כן עובד וחוסך לא מעט כסף. מצד אחד, אני לא יכולה להיות תלויה בו לחלוטין (לא מצפונית וכנראה גם לא כלכלית), מצד שני קשה לנו לגור כל אחד בבית של ההורים שלו ולהיפגש פעם ב.., כשאנחנו כבר בני 20+ ואחרי לא מעט זמן יחד, זה כבר לא כ"כ בריא לקשר (תקנו אותי אם אני טועה).
ניסיתי לדבר עם ההורים שלי על המצב (לא על המעבר למגורים משותפים עם החבר, לא רוצה להלחיץ אותם עדיין, אבל על לצאת מהבית בכללי), והם רק אמרו לי להפסיק לחשוב על מה יקרה בעוד כמה שנים ולא להיכנס לדרמות. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על השנים הבאות, כי כל צעד שאני עושה עכשיו ישפיע עליהן ישירות. אולי הם רק רוצים לדחות את הקץ ולא לחשוב על זה שאני ילדה גדולה, לכו תדעו...
מעניין אותי לשמוע, מה הייתם עושים במצבי?
*השאלה מופנית לגרים-עם-ההורים שבינינו, מקווה שעוד יש כאלה כדי שלא ארגיש לבד
אני כרגע בשלב של שיפור ציונים לפני קבלה לאוניברסיטה (תואר I), והמצב הוא כזה שיכול להיות שאצטרך לקחת שנה נוספת, חוץ מאת הקרובה, כדי להמשיך לשפר לפני הלימודים.
ידעתי שמבחינתי, עד שלא אצליח לעבוד במקביל ללימודים (לא סומכת שזה יקרה בשנה הראשונה), לא אצא מהבית, כדי לא לחזור עם זנב בין הרגליים אחר כך (אפילו סכומים גדולים של כסף מתבזבזים באיזשהו שלב אם אין הכנסה).
כרגע אני לא יכולה לעבוד בגלל הלימודים (מכינה), ואם שנה הבאה לא אלמד, יהיה לי זמן לעבוד אבל לא הרבה (בגלל פסיכומטרי). בהתחלה חשבתי ללמוד לפסיכומטרי תוך כדי המכינה, אבל מבירור עם סטודנטים אחרים ומהיגיון שלי, הבנתי שעדיף להשקיע 100% בכל מסלול בנפרד, מאשר להשקיע 50/50 ולקבל ציונים פחות טובים ופחות מקדמים (אם לא מכשילים) בדרך ללימודים. בכל זאת, אני רוצה עם כל הבאלגן הזה בראש גם להצליח לסיים את התואר.
יוצא ככה מצב, שאני עלולה לצאת מהבית רק בעוד שלוש שנים. וזה המון, הרבה יותר מדי בשבילי.
בנוסף, אני בזוגיות כבר שנה וחצי, ושנינו כבר הבענו רצון לעבור לגור יחד כבר לפני כמה חודשים (אנחנו בני 22 ו-23.5). גם הוא עוד לא התחיל ללמוד בגלל שיפורי פסיכומטרי, אבל יש לו סיכוי הרבה יותר גבוה להתחיל ללמוד בשנה הבאה, כשבינתיים הוא כן עובד וחוסך לא מעט כסף. מצד אחד, אני לא יכולה להיות תלויה בו לחלוטין (לא מצפונית וכנראה גם לא כלכלית), מצד שני קשה לנו לגור כל אחד בבית של ההורים שלו ולהיפגש פעם ב.., כשאנחנו כבר בני 20+ ואחרי לא מעט זמן יחד, זה כבר לא כ"כ בריא לקשר (תקנו אותי אם אני טועה).
ניסיתי לדבר עם ההורים שלי על המצב (לא על המעבר למגורים משותפים עם החבר, לא רוצה להלחיץ אותם עדיין, אבל על לצאת מהבית בכללי), והם רק אמרו לי להפסיק לחשוב על מה יקרה בעוד כמה שנים ולא להיכנס לדרמות. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על השנים הבאות, כי כל צעד שאני עושה עכשיו ישפיע עליהן ישירות. אולי הם רק רוצים לדחות את הקץ ולא לחשוב על זה שאני ילדה גדולה, לכו תדעו...
מעניין אותי לשמוע, מה הייתם עושים במצבי?
