עד כמה אתם קוראים ויזואליים?

[כריכרכה2]

עד כמה אתם קוראים ויזואליים?

האם בעת הקריאה אתם מדמיינים לעצמכם את הסיפור כמעין וירצ'ואל ריאליטי, ואתם "יודעים" בדיוק איך נראית ונשמעת כל אחת מהדמויות ממש כמו אנשים אמיתיים שזה עתה היכרתם?

 

[Lu Tze]

אני "רואה" את מה שקורה, אבל רק את מה שהסופר מתאר

לדוגמא, אם השורה הראשונה בספר תהיה "אכלתי ארוחת בוקר" אדמיין פה ומזלג ואז אשלים את התמונה לפי מה שהסופר יגלה. בד"כ מספיק לי תיאור כללי כדי להשלים את כל הפרטים (נניח, "דירה גדולה ומרווחת בסגנון מודרני"), אבל אם הסופר לא מתאר בכלל איך נראה משהו חשוב בעלילה (למשל, איך נראית הדמות הראשית), המח שלי משלים את החסר, אבל באופן מטושטש ואמורפי קצת.
הקול של הדמויות בד"כ נשמע דומה בהתחלה, אבל מתפתח למשהו יותר ייחודי בהמשך, תוך כדי שאני לומד את סגנון הדיבור ומשייך לו קול מתאים.

 

[g l o r y]

הייתי אומרת שלמחצה.

האמת שזה די מוזר. אני אכן נוטה לדמיין את העולם אותו אני קוראת. אני אכן מדמיינת את הדמויות, מצמידה להן מבטא וקול ומבנה, ובמידה מסויימת גם מראה. אבל אני לא תמיד נצמדת לפרטים. לא לכל דמות שאני קוראת יש אצלי פנים, או תלבושת שלמה. לפעמים לדמות יש יותר הרגשה של פנים, מעין משהו חצי מדומיין שהוא יותר תחושה מאפקט וויזואלי, ולפעמים מה שהם לובשים הוא יותר צבע מצורה, כאילו העין הפנימית שלי לא בפוקוס. אני מדמיינת מה שאני צריכה בכדי לחוות את העולם בשלמות, אבל זה לא אומר שאני מדמיינת את כל הפרטים. הכל תלוי במה נחוץ לי באותו רגע.
מיותר להגיד שבחלק גדול מהמקרים למה שדמינתי אין הרבה קשר לאיך אדם אחר או אפילו הסופר עצמו דמיין את הדמות. בגלל זה לעיתים קרובות דווקא סרטים הורסים לי ספרים. כי אחרי שאני רואה סרט, הוא משפיע על הדרך בה אני מדמיינת את הדמויות והן משתנות. גם ה"טעם" שלהן משתנה לי בראש (אין לזה מילה טובה בעברית. flavor). זה די מתסכל.

 

[מיכאל ג]

אני לא תמיד קורא ויזואלי

אבל כן, קורה לי לא פעם שאני בוחר בראש שחקנים שישחקו בסרט בראש שלי. לא אכפת לי איך הם נשמעים, אבל פרצופים? הרבה פעמים כן. למשל, ב- ancillary justice ליהקתי את ג'יי דוידסון (רא בסרט סטארגייט) וארצ'י פנג'בי (קלינדה מהאישה הטובה) לתפקיד הגופים של אננדר מיאני.
האמת, את התפאורה אני מדמיין הרבה יותר מהשחקנים. לפעמים הסופר לא ממש עוזר (הרבה פעמים בספרים ישנים כל החלליות מתוארות ככדורים כסופים חסרי פירוט או משהו כזה) אז אני צריך ל"שפר" קצת את המתואר כדי שזה יהיה יותר מעניין... אני מעצב גרפי אז מבחינתי זה תרגיל מחשבתי לקחת תאורים חלקיים מאוד מספרים ולנסות ליצור מהם משהו מגניב.

 

[subatoi]

ממש לא.

גם בימים שבהם הריכוז והזכרון שלי היו תקינים, מעולם לא הצלחתי או התאמצתי לזכור תיאורים של דמויות או נופים, בטח לא לדמיין אותם ולתחזק את הזכרון בעצמי. מה שבולט בסיפור אני אזכור (נגיד, אם לדמות חסרה עין או רגל). מה שלא ורק מתואר בכלליות בהתחלה (גבוה, שמן, צבע עור או צבע שיער) בד"כ לא ישאר לי בזכרון.
יותר חשוב לי הסיפור, יותר מעניין.

 

[Y. Welis]

כן. לעיתים יש עדיפות לדמיון הפרטי על תיאורי הסופר

בעיקר בצבעים. אבל תלוי בתיאור - פירוט רב ומיידי מפחית את הצורך בדמיון ולא משאר הרבה מקום ל'מילוי' (= ג'ורדן).
&nbsp
תיאור כללי יותר מאפשר לדמיון להשלים או לבנות (רוב הפנטסיה הישנה). אם *אחרי* זה הסופר בא ומוסיף פרטים (כמו צבעים), עשוי להיות מצב שהם לא יקבלו עדיפות, והדמיון יקבע יותר (למשל פער בין ציוריו של הסופר, אם קיימים, לדמיון הקוראים).
&nbsp
קול ותנועה זה עניין אחר. פחות מהותי, ויותר מטושטש. הייתי משווה את זה לחלימה - גם שם אתה *מרגיש* שאתה רואה דברים, אבל לא צריך ממשות כדי להאמין בהם. לעיתים החלומות חסרי צבע , והפנים שם לרוב לא קיימות (או משתנות).
&nbsp

 

[Bookish]

רוב הזמן, מאד.

יש לי פרצוף כמעט לכל דמות. בדרך כלל מידת הבהירות של הדמות בדמיון שלי תלויה באיכות הכתיבה ובעד כמה אכפת לי מהספר ועד כמה שקעתי בתוכו. אם על הכריכה יש תמונה של הגיבורים, היא תתגנב לדמיון שלי. כנ"ל אם יש עיבוד סרט/סידרה של הספר שנחשפתי אליו לפני שנחשפתי לספר (קרה לי לא מזמן עם the crimson petal and the white, למרות שהתיאור של הדמויות בספר לא ממש מזכיר את השחקנים בסדרה), אבל אם אין את שני אלה, איכשהו הדמיון שלי מצליח להרכיב פרצוף. כשהיה לי יותר זמן לצייר, הייתי משרבטת הרבה פעמים דמויות שאני אוהבת מספרים וזה היה עוזר לי לבסס אותן בדמיון שלי. בספרים המוצלחים באמת מבחינת בניית אווירה יש לי גם תמונה ברורה של המקום בו הם מתרחשים, אבל זה לא קורה תמיד.
(לאחרונה היתה לי בעיה קשה מאד עם לין מperdido street station. אני פשוט לא מצליחה לדמיין אותה באופן שישאר עקבי בדמיון שלי במשך שתי דקות רצוף.)

 

[D O 7]

שאלה מעולה

בדיוק לא מזמן תהיתי מה עובר לאנשים בראש כשהם קוראים ספר, ואף פעם לא יצא לי לשאול מישהו, אז אני אשמח לראות כאן כמה שיותר תשובות.

אצלי כל הספר רץ ממש כמו סרט בראש, במקביל לקריאה, עם הרבה מאוד פרטים. יש לי בדימיון ממש את כל הדמויות, ואת הסביבה, ואת כל ההתרחשויות. פה ושם גם המוח מוסיף מידע חסר.
אם מישהו רודף אחרי מישהו ברחוב, ויורה עליו כדורי אש, אז אני רואה ממש את כל הסצינה של המרדף, של הרחוב, ושל מה שמסביב. גם אם כמה אנשים נפגשים בפונדק וסתם שותים כוס תה, אז אני רואה את זה.
למעשה, זה מה שאני זוכר מספרים אחרי שאני קורא אותם. כשאני נזכר באירועים מתוך ספרים, אני נזכר בסצנות האלו.

עכשיו אני אוסיף לשאלה שלך גם לאחרים - כשאתם נזכרים בארועים מספרים שקראתם, מה נשאר לכם מזה ? אתם זוכרים את הטקסט? תמונות ? את הרעיון של מה שהיה שם ? ממש סצנה או חלקים ממנה כאילו שיצאו מסרט ?

 

[Feanor75]

תלוי

כמו שאמרו פה ברמת הפירוט שניתנת, ועוד יש הרבה מקום לדמיון.
נוצרים דימויים מעורפלים של מראה, פחות של קול. בהרבה מקרים אני חושב שאנחנו מקשרים את הדמויות עם אנשים שאנחנו מכירים מהחיים או מסרטים, באופן מודע או פחות מודע, אנשים שיש להם תכונות שמזכירות לנו את הדמויות בספר. את הסצינות והנופים אנחנו מדמיינים באופן מעורפל שדומה לזה שיש בזיכרון או בחלום.

 

[avivs]

אני חושב שפעם דמיינתי יותר.

בתקופה של הארי פוטר וכל זה, היה לי חשוב ממש לראות בראש את כל הדמויות.
היום אני כבר פחות שם.
זה תהליך של שנים, אז לא ממש שמתי לב לשינוי נקודתי. אבל כשמביטים על העשור האחרון, אני בהחלט מבחין בפחות תשומת לב לקטע הויזואלי.

 

[MonicaF]

מדמיינת בקלות אבל החוויה החזקה יותר

מבחינתי, היא מעבר לדמיון הויזואלי.
אני אנסה להסביר.
כשאני מדברת עם מישהו בטלפון אני מרגישה שנוצר חיבור עם האדם השני ברמות שמעבר למוטיבים ויזואלים.
חס וחלילה ולהבדיל אלפי הבדלות, אבל זה דומה לאדם עיוור שרואה דברים שאחרים לא רואים.
נגיד כך: ברגע שסופר נותן לי הכל על מגש, צבע עיניים, גיל, מספר קומות מדויק של בניין, וכדומה, אז אני מדמיינת, ועם הזמן אני נוטה לשכוח.
אבל כשהסופר מתאר תחושות ולא מדייק כמותית, אני מתחברת לכתוב, כאילו שאני בשיחת טלפון עם הספר והעלילה עם כל המעורבים בה זורמת לתוכי וממלאה אותי. אני מתמסרת לתחושה ואני אפילו לא רוצה לדמיין במדויק.
קרה לי בעבר שכבר החלטתי מי ישחק תפקיד זה או אחר, ובאיזה ספר. אני מניחה שזה המדד לעד כמה הספר נגע בי. בסופו של דבר, ככל שהויזואליזציה מדויקת פחות, כך חווית הקריאה חזקה וטובה יותר.
אז כן, אני קוראת ויזואלית להגדרתך, אבל מעדיפה את ההנאה הגבוהה יותר של הקריאה.

 

[pix37]

אני קורא מאוד ויזואלי - אני תמיד מדמיין את מה שאני קורא

אני יודע בדיוק איך כל דמות נראית ונשמעת (ולכן מעצבן אותי לראות סרטים שנעשים לפי ספרים כי לרוב זה שונה לחלוטין מאיך שתארתי אותם)

 

[חתול השיממון]

אוי לגמרי

מכירים את הספרים האלה שאין בהם תיאורים של דמויות? סוג של, אה, מה זה משנה לעלילה אם השיער שלו שחור וחלק או אדום ומגולח בצורת כוכב? אז אני מסוגלת לנטוש ספר בגלל דבר כזה.
וכמובן שהספר כולו מוקרן אצלי בראש על המסך הגדול. לפעמים אפילו כולל פסקול. איך לא? זה לא הזה, מה שקוראים אותו דמיון?^^

 

[Lhuna1]

חלקית

שאלה יפה.
&nbsp
אני מדמיינת הכל תוך כדי קריאה, אבל התמונה שבראשי די כללית ולא עשירה בפרטים. רק מה שרלוונטי לסצינה.
בד"כ אין לדמויות פנים, לבוש ומראה מדויקים, וגם הנוף מעורפל, ובד"כ אני גם משתעממת מהתיאורים המפורטים של הסופר.
&nbsp

 

[trilliane]

חלקית (כפי שכתבו כבר לפניי, אז לא אחזור על הדברים)