עד שתיפקח את עיניה
תושביה של כל מדינה דמוקרטית ומתוקנת היו בוודאי מרשים לעצמם להתרוצץ על חוף הים ביום קיץ יפה, לקחת אינספור נשימות ארוכות מול מראה הגלים המתנפצים, ולשים משקפי-שמש כדי לא להסתנוור מקרניה של החמה. אלא מה? מדינת ישראל איננה ככל מדינה דמוקרטית ומתוקנת. ביום קיץ יפה, תושביה מתרוצצים מפרשיה אחת לאחרת; אמנם לוקחים כמה נשימות, אך בספירה לאחור, ומשקפי-שמש הם שמים אך-ורק כדי לברוח ממראה מגיפת השחיתות המתפשטת, שהופכת את המציאות לנוראה, ומכרסמת אפילו את החלקות הפוריות האחרונות שנותרו. תושבי ישראל יודעים בדיוק אילו משקפי-שמש הם מחפשים: ככל שהמשקפיים כהות יותר, כך טוב יותר ונוח. השנה, תשס"ז, כשמדינת ישראל חוגגת בחצי חיוך-חצי אילוץ את 59 שנות קיומה, היא מסתכלת רגע לאחור, כמו בכל יום-הולדת, על השנים שעברה, על התהומות שחצתה בכוחות עצמה, על המלחמות, חיצוניות כפנימיות, שלעתים נאלצה ולעתים חפצה להלחם. דווקא השנה בחרה המדינה להסתכל לא רק על עברה, אלא גם על המציאות שבה היא מתקיימת. וכשהיא מסתכלת ובוחנת היטב את אותה מציאות, היא נסוגה מעט, אולי חוששת שפתחה בתמימותה את תיבת פנדורה שלה-עצמה, שתאלץ אותה לערוך חשבון-נפש, להתנצל על טעויותיה; והרי איך מדינה "חזקה" כל-כך ו"מפוארת" תדע לומר סליחה? זאת לא בדיוק המדינה, אלא מרבית אישי הציבור, הפוליטיקאים, שצריכים לכרוע ברך, להתנצל בפני בוחריהם, ובעיקר לקחת אחריות וללכת. הם שסוחרים בחלומות שלנו, בתקוות המטושטשות, ה"סלבריטאים" החדשים שמנהלים את המדינה על-גבי מסך הטלוויזיה, בהתאם לשיקולי תדמית ורייטינג. הם אלה שהפכו את השחיתות ממעשה פסול, לא ראוי ולא חינוכי, לדרך, ממש לדרך. הם, שבראש הפירמידה, פורטים את השחיתות, מפזרים אותה בכל המרחבים, ובכך דואגים שתיקח חלק "נכבד" בכל פועלם. וכמו בכל פירמידה, גם בזו-שלנו מאיימת אותה שחיתות לחלחל אל הרבדים האחרים, הנמוכים יותר, אך היא כלל-וכלל לא מסתפקת בהיבט הפלילי. אותה שחיתות מאיימת להכות פעם נוספת מכה כואבת יותר. היא מאיימת להפוך את כולנו אדישים, שנרצה לעטות על עינינו מטפחת, שגם אם נתאמץ לראות, לא נבחין בדבר דרכה. היא מאיימת להחשיך את חיינו, לטלטל אותנו, עד שניוותר תשושים, לאים וצמאים לשקט. אם אפאתיות תכבוש את פנינו, הרי שהשחיתות תוכל להכריז בגאון על ניצחונה, ומנקודה-זאת ואילך היא תקבל "היתר", מעין אישור כניסה, לכל תחומי חיינו. דווקא עכשיו, כשמדינת ישראל עומדת צעדים ספורים לפני משבר גדול בכל התחומים, שלא ברור איך היא תראה אחריו, עלינו לזעוק זעקה גדולה, ולהכריז כעם מאוחד ושפוי בפני נבחרי הציבור, בפני האליטה שיושבת מרוצה וגאה במעשייה, על שינוי תוואי הדרך. עלינו להחזיר את השחיתות אל טווח האיסורים שאל-לו לאדם לעבור, הן מבחינה פלילית והן מבחינה מוסרית, שהיא המהותית מבין השתיים. אין-אנו יכולים לוותר לעצמנו, להטיל על האחר את המשימה הקשה הזאת, להמשיך ולמלמל קלישאות פאסיביות-ריקות מתוכן: "יהיה בסדר". עלינו לפעול למחיקת השחיתות ממפת קיומינו כדי שנוכל, סוף-סוף, להיות ראויים למנהיגים אחרים, טובים יותר, שנדמה כאילו נעלמו מן האופק. כפי שנבחרי הציבור שלנו משמשים לנו מראה, שדרכה ניתן לראות בבירור לאן נמשיך להידרדר אם שרביט השחיתות תמשיך לחולל "קסמים", כך עלינו לשמש להם מראה, שדרכה יוכלו ללמוד איזו הנהגה אנחנו מחפשים, ובאמצעותה יוכלו להבין היכן מקומם. עלינו להמשיך בשאיפה להמיר את המציאות הקשה, המנוכרת, במציאות אופטימית יותר. לטובתנו, לטובת המדינה שלנו. עד שתיפקח את עיניה. שלכם, תומר.
תושביה של כל מדינה דמוקרטית ומתוקנת היו בוודאי מרשים לעצמם להתרוצץ על חוף הים ביום קיץ יפה, לקחת אינספור נשימות ארוכות מול מראה הגלים המתנפצים, ולשים משקפי-שמש כדי לא להסתנוור מקרניה של החמה. אלא מה? מדינת ישראל איננה ככל מדינה דמוקרטית ומתוקנת. ביום קיץ יפה, תושביה מתרוצצים מפרשיה אחת לאחרת; אמנם לוקחים כמה נשימות, אך בספירה לאחור, ומשקפי-שמש הם שמים אך-ורק כדי לברוח ממראה מגיפת השחיתות המתפשטת, שהופכת את המציאות לנוראה, ומכרסמת אפילו את החלקות הפוריות האחרונות שנותרו. תושבי ישראל יודעים בדיוק אילו משקפי-שמש הם מחפשים: ככל שהמשקפיים כהות יותר, כך טוב יותר ונוח. השנה, תשס"ז, כשמדינת ישראל חוגגת בחצי חיוך-חצי אילוץ את 59 שנות קיומה, היא מסתכלת רגע לאחור, כמו בכל יום-הולדת, על השנים שעברה, על התהומות שחצתה בכוחות עצמה, על המלחמות, חיצוניות כפנימיות, שלעתים נאלצה ולעתים חפצה להלחם. דווקא השנה בחרה המדינה להסתכל לא רק על עברה, אלא גם על המציאות שבה היא מתקיימת. וכשהיא מסתכלת ובוחנת היטב את אותה מציאות, היא נסוגה מעט, אולי חוששת שפתחה בתמימותה את תיבת פנדורה שלה-עצמה, שתאלץ אותה לערוך חשבון-נפש, להתנצל על טעויותיה; והרי איך מדינה "חזקה" כל-כך ו"מפוארת" תדע לומר סליחה? זאת לא בדיוק המדינה, אלא מרבית אישי הציבור, הפוליטיקאים, שצריכים לכרוע ברך, להתנצל בפני בוחריהם, ובעיקר לקחת אחריות וללכת. הם שסוחרים בחלומות שלנו, בתקוות המטושטשות, ה"סלבריטאים" החדשים שמנהלים את המדינה על-גבי מסך הטלוויזיה, בהתאם לשיקולי תדמית ורייטינג. הם אלה שהפכו את השחיתות ממעשה פסול, לא ראוי ולא חינוכי, לדרך, ממש לדרך. הם, שבראש הפירמידה, פורטים את השחיתות, מפזרים אותה בכל המרחבים, ובכך דואגים שתיקח חלק "נכבד" בכל פועלם. וכמו בכל פירמידה, גם בזו-שלנו מאיימת אותה שחיתות לחלחל אל הרבדים האחרים, הנמוכים יותר, אך היא כלל-וכלל לא מסתפקת בהיבט הפלילי. אותה שחיתות מאיימת להכות פעם נוספת מכה כואבת יותר. היא מאיימת להפוך את כולנו אדישים, שנרצה לעטות על עינינו מטפחת, שגם אם נתאמץ לראות, לא נבחין בדבר דרכה. היא מאיימת להחשיך את חיינו, לטלטל אותנו, עד שניוותר תשושים, לאים וצמאים לשקט. אם אפאתיות תכבוש את פנינו, הרי שהשחיתות תוכל להכריז בגאון על ניצחונה, ומנקודה-זאת ואילך היא תקבל "היתר", מעין אישור כניסה, לכל תחומי חיינו. דווקא עכשיו, כשמדינת ישראל עומדת צעדים ספורים לפני משבר גדול בכל התחומים, שלא ברור איך היא תראה אחריו, עלינו לזעוק זעקה גדולה, ולהכריז כעם מאוחד ושפוי בפני נבחרי הציבור, בפני האליטה שיושבת מרוצה וגאה במעשייה, על שינוי תוואי הדרך. עלינו להחזיר את השחיתות אל טווח האיסורים שאל-לו לאדם לעבור, הן מבחינה פלילית והן מבחינה מוסרית, שהיא המהותית מבין השתיים. אין-אנו יכולים לוותר לעצמנו, להטיל על האחר את המשימה הקשה הזאת, להמשיך ולמלמל קלישאות פאסיביות-ריקות מתוכן: "יהיה בסדר". עלינו לפעול למחיקת השחיתות ממפת קיומינו כדי שנוכל, סוף-סוף, להיות ראויים למנהיגים אחרים, טובים יותר, שנדמה כאילו נעלמו מן האופק. כפי שנבחרי הציבור שלנו משמשים לנו מראה, שדרכה ניתן לראות בבירור לאן נמשיך להידרדר אם שרביט השחיתות תמשיך לחולל "קסמים", כך עלינו לשמש להם מראה, שדרכה יוכלו ללמוד איזו הנהגה אנחנו מחפשים, ובאמצעותה יוכלו להבין היכן מקומם. עלינו להמשיך בשאיפה להמיר את המציאות הקשה, המנוכרת, במציאות אופטימית יותר. לטובתנו, לטובת המדינה שלנו. עד שתיפקח את עיניה. שלכם, תומר.