עובדיה יוסף לימד משיעורי...נחמה ליבוביץ.
במוסף "אתנחתא" של עיתון "בשבע" היוצא היום, ישנו ראיון עם רבקה צ'יקוטאי, בתו הקטנה של עובדיה יוסף, שם היא מגלה כמה פרטים מעניינים על אביה.
על מידת מודעותו לנושאים הנדונים בתקשורת, מספרת הבת (עמוד 8): "אבא שמע והיה מעורה. כשהוא אכל ארוחת צהרים או בוקר, הוא שמע חדשות". את האמירה האלמותית: "בית של [יודונאצים, אופס - סליחה, של] גויים", פוטרת צ'יקוטאי בכך ש"ברגע שהוא שמע שהולכים על לפיד, הוא מאד כעס". מאידך, על האמירה של רב שסניק אחר, שהכיפות הסרוגות הם "עמלק", מספרת הבת של עובדיה יוסף: "במוצאי שבת...היו לו כאבים נוראיים, כי הוא שבר את עצם הזנב והרופאים פגעו לו בעצב. מכל תזוזה הוא בכה מכאבים...אבל [אחרי ששמע את האמירה הנ"ל]...התעקש לרדת למטה ולצאת באמירה...שיש לו תלמידים רבים עם כיפות סרוגות, 'מעולם לא הבדלתי'. בהמשך הוא אמר: 'כולם אהובים כולם ברורים...חובה עלינו לאהוב אותם ולחבב אותם'...". על קושיית המראיינת על כך ש"בכל זאת, סגנון הדיבור שלו, במיוחד בשיעורים האלה במוצאי שבת, הצליח לפגוע באנשים רבים", מגיבה הבת במענה - שתחילתו אפולוגטית - ואחריתו אופנסיבית: "זה הסגנון שבו הוא דיבר בשיעורים. הוא דיבר מהלב, וגם התקשורת ליבתה את זה. כשהרב [האחר]..אמר 'עמלק' הם השמיעו את זה עשרות פעמים, ו[אולם] במוצ"ש אחרי זה - כשאבא שלי ירד ותיקן את הרושם - השמיעו את זה פעם אחת, בשבע בבוקר. התקשורת לא רצתה להשמיע את הדברים הטובים. לתקשורת היה כאן אינטרס".
על יחסו לציונות (עמוד 7): "הדגל בהחלט הונף ביום העצמאות, ואמרו שם גם הלל בלי ברכה [כלומר את פסוקי ה"הלל" שכרגיל נאמרים בחגים, אך בלי המשפט הראשון: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ההלל"]...כילדה אני זוכרת את הויכוח בינו ובין הרב גורן, שאמר שצריך להגיד הלל עם ברכה. נורא חרה לאבא שציירו אותו בגלל זה כפחות ציוני...אבא היה בא אלינו ביום הזה לאכול 'על האש' ולחגוג. הוא היה אוכל ואז נח...".
על יחסו ללימוד תורה לנשים, מצויין בכתבה (עמוד 8) כי הבת של עובדיה יוסף "מביאה דוגמאות רבות לכך, שהבנות היו שוות אצלו לבנים, שהוא השמיע להן את נחמה ליבוביץ ועודד אותן ללמוד, וגם חיזק את ידיה של האחות הבכורה, עדינה בר-שלום, שהקימה את המכללה החרדית למקצועות חופשיים. בהתחלה היו נגדה פשקווילים. כשהיא באה לבכות לאבא הוא אמר: 'אל תדאגי, גם נגדי שמו'....כשאמא נפטרה, אבא אמר בסעודה שלישית: 'עכשיו אני אהיה גם אמא וגם אבא. בכל בעייה תבואו אליי, אל תהססו'. הוא גם אמר: 'אני לא יודע לדבר בטלפון, אני יודע ללמד תורה. מעכשיו יהיה לנו שיעור שבועי'. וכך, פעם בשבוע, בשעה עשר ועד חצות, היו מתכנסים בני המשפחה, והם בלבד, לשיעור. הבנות ישבו במעגל הראשון, הבנים בשני, כי 'אתם כבר כבר יודעים'. השיעור היה 40 דקות עד שעה - בתנ"ך, ואז היינו יושבים ומדברים. השיעור האחרון...היה אחרי שהרב נפל, אז הוא דיבר על אחדות, וזה היה המסר".
במוסף "אתנחתא" של עיתון "בשבע" היוצא היום, ישנו ראיון עם רבקה צ'יקוטאי, בתו הקטנה של עובדיה יוסף, שם היא מגלה כמה פרטים מעניינים על אביה.
על מידת מודעותו לנושאים הנדונים בתקשורת, מספרת הבת (עמוד 8): "אבא שמע והיה מעורה. כשהוא אכל ארוחת צהרים או בוקר, הוא שמע חדשות". את האמירה האלמותית: "בית של [יודונאצים, אופס - סליחה, של] גויים", פוטרת צ'יקוטאי בכך ש"ברגע שהוא שמע שהולכים על לפיד, הוא מאד כעס". מאידך, על האמירה של רב שסניק אחר, שהכיפות הסרוגות הם "עמלק", מספרת הבת של עובדיה יוסף: "במוצאי שבת...היו לו כאבים נוראיים, כי הוא שבר את עצם הזנב והרופאים פגעו לו בעצב. מכל תזוזה הוא בכה מכאבים...אבל [אחרי ששמע את האמירה הנ"ל]...התעקש לרדת למטה ולצאת באמירה...שיש לו תלמידים רבים עם כיפות סרוגות, 'מעולם לא הבדלתי'. בהמשך הוא אמר: 'כולם אהובים כולם ברורים...חובה עלינו לאהוב אותם ולחבב אותם'...". על קושיית המראיינת על כך ש"בכל זאת, סגנון הדיבור שלו, במיוחד בשיעורים האלה במוצאי שבת, הצליח לפגוע באנשים רבים", מגיבה הבת במענה - שתחילתו אפולוגטית - ואחריתו אופנסיבית: "זה הסגנון שבו הוא דיבר בשיעורים. הוא דיבר מהלב, וגם התקשורת ליבתה את זה. כשהרב [האחר]..אמר 'עמלק' הם השמיעו את זה עשרות פעמים, ו[אולם] במוצ"ש אחרי זה - כשאבא שלי ירד ותיקן את הרושם - השמיעו את זה פעם אחת, בשבע בבוקר. התקשורת לא רצתה להשמיע את הדברים הטובים. לתקשורת היה כאן אינטרס".
על יחסו לציונות (עמוד 7): "הדגל בהחלט הונף ביום העצמאות, ואמרו שם גם הלל בלי ברכה [כלומר את פסוקי ה"הלל" שכרגיל נאמרים בחגים, אך בלי המשפט הראשון: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ההלל"]...כילדה אני זוכרת את הויכוח בינו ובין הרב גורן, שאמר שצריך להגיד הלל עם ברכה. נורא חרה לאבא שציירו אותו בגלל זה כפחות ציוני...אבא היה בא אלינו ביום הזה לאכול 'על האש' ולחגוג. הוא היה אוכל ואז נח...".
על יחסו ללימוד תורה לנשים, מצויין בכתבה (עמוד 8) כי הבת של עובדיה יוסף "מביאה דוגמאות רבות לכך, שהבנות היו שוות אצלו לבנים, שהוא השמיע להן את נחמה ליבוביץ ועודד אותן ללמוד, וגם חיזק את ידיה של האחות הבכורה, עדינה בר-שלום, שהקימה את המכללה החרדית למקצועות חופשיים. בהתחלה היו נגדה פשקווילים. כשהיא באה לבכות לאבא הוא אמר: 'אל תדאגי, גם נגדי שמו'....כשאמא נפטרה, אבא אמר בסעודה שלישית: 'עכשיו אני אהיה גם אמא וגם אבא. בכל בעייה תבואו אליי, אל תהססו'. הוא גם אמר: 'אני לא יודע לדבר בטלפון, אני יודע ללמד תורה. מעכשיו יהיה לנו שיעור שבועי'. וכך, פעם בשבוע, בשעה עשר ועד חצות, היו מתכנסים בני המשפחה, והם בלבד, לשיעור. הבנות ישבו במעגל הראשון, הבנים בשני, כי 'אתם כבר כבר יודעים'. השיעור היה 40 דקות עד שעה - בתנ"ך, ואז היינו יושבים ומדברים. השיעור האחרון...היה אחרי שהרב נפל, אז הוא דיבר על אחדות, וזה היה המסר".