עובר תקופה לא מוצלחת מבחינה זוגית.
היי, שמי הוא יוסי, אני בן 32, תושב ירושלים, יש לי עבודה, אני בעל תואר, לומד עכשיו להיות מורה, ודי מרוצה מהחיים. אלה הפרטים היבשים.
בנוסף לכך, אני רואה את עצמי כבן אדם מאוד ידידותי, אוהב לאהוב, עוזר בכל פעם שמזדמן לי, בעל חוש הומור די מפותח, ומנסה לראות דברים מנקודת מבט חיובית.
היו לי 4 חברות רציניות בעבר, בגילאים צעירים יותר וחשוב לי לציין את זה, כי מאיך שאני רואה את זה, אני בן אדם טוב יותר כיום מאיך שהייתי פעם, אבל זה לא מתבטא מבחינה זוגית. כלומר, פעם הייתי בן אדם מאוד סגור, כועס, די שמוק, והייתי טיפוס די נקמן, ובכל זאת מצאתי נשים שראו את הטוב שבי למרות הכל, ואלו היו תקופות מאוד משמעותיות בחיי.
כיום אני בן אדם פתוח יותר, אני עובד על עצמי מבחינה של קבלה של האחר, ואני גם שליו יותר, בוגר יותר והרבה יותר מאושר כתוצאה מכך. ולמרות זאת, אני לא מצליח למצוא זוגיות. וזה קצת מוזר לי. כי זה לא שאני לא מנסה, אני מנסה הרבה, לפעמים אני מתחיל עם בחורות בתחנת אוטובוס / רכבת, או במסגרות שאני נמצא בהן (עבודה / לימודים), ולפעמים אני נרשם לאתרי הכרויות ולפעמים זה אכן מוביל לדייטים, אבל משום מה, זה לא שורד.
זה כבר תקופה של כמה שנים טובות שאין לי קשר רציני, מה שהופך את כל העניין למדאיג. ואם לשפוט לפי מה שהנשים אמרו לי, אז תמיד נאמר לי שהפרידה היא תוצאה מתהליך אישי שהן עוברות ושזו לא אשמתי. ודוגמאות לא חסר: אחת אמרה שהיא לא מצליחה להכניס קשר זוגי לתוך חייה כי היא מתמקדת כרגע בתואר השני שלה ומאחר ואחיה הוא נכה אז לא נשאר לה זמן לטפל בעצמה או להיות בקשר. השנייה אמרה לי שהיא חולה בוירוס ושהיא מתביישת והיא לא רואה את עצמה בקשר בריא עם בחור בגילי כשהיא נמצאת מבחינה רגשית בגיל 15, משהו שלא יהיה פייר כלפי. השלישית אומרת שההורים שלה מתנכלים אליה והיא במצב מאוד רגיש והיא לא רוצה להכניס כרגע את האלמנט הזה של זוגיות כי אז זה ידפוק אותה הרבה יותר. ואני מבין. ואני יכול לראות שזו אכן המציאות שלהן כי הבנות האלה, נהדרות ככל שהן, עדיין נשארות לבד. אז זה לא פרידה סטייל "זה לא אתה, זה אני". אלא משהו כן.
ולמרות הכל, אני עדיין רוצה אהבה בחיי. חסר לי את הדברים הקטנים כגדולים. כמו לדוגמה, האפשרות להתקשר למישהי ולומר לה שאני אוהב אותה, להיות הכתף התומכת, סקס, ההרגשה הנפלאה הזו בבטן והחיוך הזה שמרוח לך על הפנים כל היום והופך את העולם לורוד אותך ואותך לאדם טוב יותר. ולא חסרים דברים שאפשר להשתוקק אליהם כשאתה בקשר זוגי.
ואני לא יודע מה הבעיה. אולי זה אצלי, אולי זה אצל הבחורות שיצא לי להכיר לאחרונה, אולי זה בכלל מזל רע, אני לא ממש יודע לשים את האצבע על משהו ולומר - הנה, זו הבעיה ואם אעשה ככה וככה, רק אז זה יפתר. וחשבתי לשתף אתכם כי לאור התקופה שעברה עלי, אני מרגיש בעצמי סוג של חסר ניסיון וגם בטחון.
אה, וזה לא שיש לי דרישות בשמיים. אני די סטנדטי גם במה שאני מחפש וזו בחורה חמודה, בגילאי 23-32, מאיזור מגורים קרוב אלי (ירושלים), בעלת שיחה, בעלת חוש הומור, ולא מעשנת. ככה שאני חושב שזה לא בשמיים, נכון?
ושיר לסיום אחרי כל החפירה הזו: https://www.youtube.com/watch?v=bVorQyjA6gA
היי, שמי הוא יוסי, אני בן 32, תושב ירושלים, יש לי עבודה, אני בעל תואר, לומד עכשיו להיות מורה, ודי מרוצה מהחיים. אלה הפרטים היבשים.
בנוסף לכך, אני רואה את עצמי כבן אדם מאוד ידידותי, אוהב לאהוב, עוזר בכל פעם שמזדמן לי, בעל חוש הומור די מפותח, ומנסה לראות דברים מנקודת מבט חיובית.
היו לי 4 חברות רציניות בעבר, בגילאים צעירים יותר וחשוב לי לציין את זה, כי מאיך שאני רואה את זה, אני בן אדם טוב יותר כיום מאיך שהייתי פעם, אבל זה לא מתבטא מבחינה זוגית. כלומר, פעם הייתי בן אדם מאוד סגור, כועס, די שמוק, והייתי טיפוס די נקמן, ובכל זאת מצאתי נשים שראו את הטוב שבי למרות הכל, ואלו היו תקופות מאוד משמעותיות בחיי.
כיום אני בן אדם פתוח יותר, אני עובד על עצמי מבחינה של קבלה של האחר, ואני גם שליו יותר, בוגר יותר והרבה יותר מאושר כתוצאה מכך. ולמרות זאת, אני לא מצליח למצוא זוגיות. וזה קצת מוזר לי. כי זה לא שאני לא מנסה, אני מנסה הרבה, לפעמים אני מתחיל עם בחורות בתחנת אוטובוס / רכבת, או במסגרות שאני נמצא בהן (עבודה / לימודים), ולפעמים אני נרשם לאתרי הכרויות ולפעמים זה אכן מוביל לדייטים, אבל משום מה, זה לא שורד.
זה כבר תקופה של כמה שנים טובות שאין לי קשר רציני, מה שהופך את כל העניין למדאיג. ואם לשפוט לפי מה שהנשים אמרו לי, אז תמיד נאמר לי שהפרידה היא תוצאה מתהליך אישי שהן עוברות ושזו לא אשמתי. ודוגמאות לא חסר: אחת אמרה שהיא לא מצליחה להכניס קשר זוגי לתוך חייה כי היא מתמקדת כרגע בתואר השני שלה ומאחר ואחיה הוא נכה אז לא נשאר לה זמן לטפל בעצמה או להיות בקשר. השנייה אמרה לי שהיא חולה בוירוס ושהיא מתביישת והיא לא רואה את עצמה בקשר בריא עם בחור בגילי כשהיא נמצאת מבחינה רגשית בגיל 15, משהו שלא יהיה פייר כלפי. השלישית אומרת שההורים שלה מתנכלים אליה והיא במצב מאוד רגיש והיא לא רוצה להכניס כרגע את האלמנט הזה של זוגיות כי אז זה ידפוק אותה הרבה יותר. ואני מבין. ואני יכול לראות שזו אכן המציאות שלהן כי הבנות האלה, נהדרות ככל שהן, עדיין נשארות לבד. אז זה לא פרידה סטייל "זה לא אתה, זה אני". אלא משהו כן.
ולמרות הכל, אני עדיין רוצה אהבה בחיי. חסר לי את הדברים הקטנים כגדולים. כמו לדוגמה, האפשרות להתקשר למישהי ולומר לה שאני אוהב אותה, להיות הכתף התומכת, סקס, ההרגשה הנפלאה הזו בבטן והחיוך הזה שמרוח לך על הפנים כל היום והופך את העולם לורוד אותך ואותך לאדם טוב יותר. ולא חסרים דברים שאפשר להשתוקק אליהם כשאתה בקשר זוגי.
ואני לא יודע מה הבעיה. אולי זה אצלי, אולי זה אצל הבחורות שיצא לי להכיר לאחרונה, אולי זה בכלל מזל רע, אני לא ממש יודע לשים את האצבע על משהו ולומר - הנה, זו הבעיה ואם אעשה ככה וככה, רק אז זה יפתר. וחשבתי לשתף אתכם כי לאור התקופה שעברה עלי, אני מרגיש בעצמי סוג של חסר ניסיון וגם בטחון.
אה, וזה לא שיש לי דרישות בשמיים. אני די סטנדטי גם במה שאני מחפש וזו בחורה חמודה, בגילאי 23-32, מאיזור מגורים קרוב אלי (ירושלים), בעלת שיחה, בעלת חוש הומור, ולא מעשנת. ככה שאני חושב שזה לא בשמיים, נכון?
ושיר לסיום אחרי כל החפירה הזו: https://www.youtube.com/watch?v=bVorQyjA6gA