עוד ארבעה חודשים
"מותק עוד שקר אחד ואני סוגר את הטלפון עכשיו ואנחנו לא נדבר עוד ארבעה חודשים" אמר אלעד לאקסית שלו. היא חזרה לי לחיים וממשיכה לשקר לי בצרורות. מילא שגיליתי שהיא שקרנית כפייתית וכל המערכת יחסים שלנו הייתה מבוססת על הרי שקרים, גם עכשיו, אחרי שנפרדנו, אחרי שהפסקנו לדבר, השקרים לא נגמרים. וכבר שכחתי ממנה, באמת ששכחתי. שיחת טלפון אחת שהחזירה אותי למקומות הכי אפלים וקשים שהיו לי בחיים. ואני נותן לה לחזור, נמשך לכאב שהיא מביאה איתה. נמשך לעצב ונמשך לתסכול ולתסבוך ולשקר. "עדיף חיים משעממים או חיים עם כאב" שאל את עצמו, והאמת, שלא הייתה לו תשובה. שנה וחצי של אהבה ענקית ועוד חצי שנה של מריבות ושקרים ושנאה. עד הפיצוץ הגדול שהיה צריך לבוא הרבה יותר מוקדם. להיות ידידים אחרי מערכת יחסים עמוקה לא עובד. כמה שתנסו, כמה שתרצו, אתם תמיד תמצאו את עצמכם במיטה, או יותר גרוע. לאחד מכם יהיה מישהו חדש, ואז הכול יתפוצץ. פרידות נקיות ונחמדות כמו בן אדם בוגר ושקול זה לא הקטע שלי, אני מעדיף את הכאב ומעדיף לכתוב על זה אחר כך. אם חברים שלי היו מגלים שהיא מתקשרת אליי ואני עונה הם היו מרביצים לי אז אני אשמור את זה לעצמי. חבל, מגיע לי מכות. "אז אתה קופץ היום" ? . כן, אני אקפוץ. היזיזה שלי בזמן האחרון זורקת זין ולא יוצא לנו להיפגש, ואני ממש חרמן גם. אז עוד זיון איתה, מגיע לי. גם ככה אני זה שלימדתי אותה להזדיין, ועבדתי קשה והרבה זמן בשביל זה. כולם חושבים שהם יודעים להזדיין, אבל רובם רק חושבים. צריך מורה טוב, וחייב להיות לך ראש פתוח והמון רגש. שני בתולים שהתחברו וגם אם הם מזדיינים שלוש שנים בכל התנוחות רוב הסיכויים שלא יהיה להם מושג. אז עוד זיון אחד איתה, או כמה. אפילו שזה יגרום לי נזק בלתי הפיך ויחזיר לי דברים מגעילים ותחושות קשות מהעבר. גם אם זה יהרוס לי עכשיו חודשים על גבי חודשים של עבודה קשה של לשכוח ממנה. חתיכת טיפש. "כן, אני אבוא בשש אחרי העבודה" . היה כיף, אבל למה הלב שלי דופק כאילו שעשיתי משהו רע. אני שונא שהוא דופק ככה, אני שונא לחשוב על דברים מסובכים. חשבתי שזה הזמן שלי עכשיו, שתורי להשקיע בעצמי. להתפתח, ללמוד, לעבוד, ליצור, לשתות ולחייך. לחייך המון. זה משהו שלא עשיתי המון זמן והחיוך מתחיל לחזור. איך אני שוב נופל עם השקרנית הזאת שהבטחתי לעצמי שאני לא אדבר איתה יותר לעולם. איך שוב אני נופל לשם, אני כל כך חלש בקטע הזה. אני צריך לדבר עם מישהו. "שכבתי איתה". "אין לי מה להגיד לך, אתה חתיכת אידיוט, ואם אתה חוזר בוכה עוד שבועיים אל תבוא אליי". ציפיתי לתגובה הזאת. לפניי שבוע אחד החברים הכי טובים שלי, איש חכם, אמר לי שאם אני אחשוב כמה בנות יש בעולם אני אבין שאין לי מה לחשוב בכלל עלייה. היא פחות במגרגר אבק בעולם הזה והיא לא שווה אותי. ואז הוא שלח אותי למרכז תל אביב לזיין ברזילאיות חרמניות. כמה שהתעקשתי שאין ברזילאיות חרמניות במרכז תל אביב, וגם לא בדרומה, לא עזר לי. הוא פשוט לא היה מוכן לשמוע. לא הלכתי, אבל הבטחתי לו שכשאני אסע לניו יורק אני אזיין מספיק ברזילאיות בשביל שנינו. ככה שאם חושבים על זה, ויש כל כך הרבה בנות יותר יפות וחכמות ומצחיקות ולא שקרניות ובוגדות ומתוסבכות ומתאבדות, למה אני בכלל חושב עלייה. ותמיד אומרים שהקו בין אהבה לשנאה הוא דק. הפעם הראשונה ששמעתי את זה הייתה בכיתה ד', כששבועיים אחרי שהצעתי למישהי חברות ונפרדנו, ארגנתי עלייה חרם. והמורה באה אליי ואמרה לי את המשפט הזה. באותה תקופה חשבתי שהקו הזה הוא יותר קיר. בכל זאת, הייתי בן עשר. אבל היום אני מסכים עם המשפט הזה. מי שלא איכפת לך ממנו, אתה לא תפתח אליו שום רגש. גם אם הוא זבל ואפס, פשוט לא יהיה איכפת לך. אבל אם אתה מתאמץ ומקדיש למישהו מחשבה ובסופו של דבר שונא אותו, אבל באמת, יש לך מטען עצום אליו. ומי שיש לך אליו מטען כזה, אתה יכול לשנוא אותו, אבל באותה מידה גם לאהוב אותו. "תשמעי, אני חושב שזה היה טעות. אני לא יכול שתהיי בתוך החיים שלי, אני מצטער". אז אחרי הרבה כאבי ראש ולב היא יצאה מהחיים שלי. היום אני כבר לא כל כך תמיד כך שאני יכול לנסח את זה ככה. היא יצאה מהחיים שלי עד הפעם הבאה. בפעם הבאה אני אהיה מספיק חזק? אני לא יודע. אולי אני צריך למצוא לעצמי חברה. אבל הפעם מישהי חמודה באמת. מישהי שלא משקרת. ובשקר הראשון אני אעיף אותה. אני רק צריך להפסיק להידלק מבנות שאנשים אחרים אומרים לי עליהם שהן מתוסבכות ושרמוטות. ככה הקשרים הארוכים שלי מתחילים. זו תזכורת ראשונה לעצמי. ותזכורת שנייה היא לעשות ביד יותר כדי להוריד את מפלס החרמנות שלי, שלא יהיו טעויות כאלה בעתיד. זה באמת לא שווה את זה ואם אלוהים היה רוצה שנחשוב מהזין הוא היה שם לנו שם שכל, ולא זרע. משפט יפה, אני צריך באמת לרשום אותו איפשהו.
"מותק עוד שקר אחד ואני סוגר את הטלפון עכשיו ואנחנו לא נדבר עוד ארבעה חודשים" אמר אלעד לאקסית שלו. היא חזרה לי לחיים וממשיכה לשקר לי בצרורות. מילא שגיליתי שהיא שקרנית כפייתית וכל המערכת יחסים שלנו הייתה מבוססת על הרי שקרים, גם עכשיו, אחרי שנפרדנו, אחרי שהפסקנו לדבר, השקרים לא נגמרים. וכבר שכחתי ממנה, באמת ששכחתי. שיחת טלפון אחת שהחזירה אותי למקומות הכי אפלים וקשים שהיו לי בחיים. ואני נותן לה לחזור, נמשך לכאב שהיא מביאה איתה. נמשך לעצב ונמשך לתסכול ולתסבוך ולשקר. "עדיף חיים משעממים או חיים עם כאב" שאל את עצמו, והאמת, שלא הייתה לו תשובה. שנה וחצי של אהבה ענקית ועוד חצי שנה של מריבות ושקרים ושנאה. עד הפיצוץ הגדול שהיה צריך לבוא הרבה יותר מוקדם. להיות ידידים אחרי מערכת יחסים עמוקה לא עובד. כמה שתנסו, כמה שתרצו, אתם תמיד תמצאו את עצמכם במיטה, או יותר גרוע. לאחד מכם יהיה מישהו חדש, ואז הכול יתפוצץ. פרידות נקיות ונחמדות כמו בן אדם בוגר ושקול זה לא הקטע שלי, אני מעדיף את הכאב ומעדיף לכתוב על זה אחר כך. אם חברים שלי היו מגלים שהיא מתקשרת אליי ואני עונה הם היו מרביצים לי אז אני אשמור את זה לעצמי. חבל, מגיע לי מכות. "אז אתה קופץ היום" ? . כן, אני אקפוץ. היזיזה שלי בזמן האחרון זורקת זין ולא יוצא לנו להיפגש, ואני ממש חרמן גם. אז עוד זיון איתה, מגיע לי. גם ככה אני זה שלימדתי אותה להזדיין, ועבדתי קשה והרבה זמן בשביל זה. כולם חושבים שהם יודעים להזדיין, אבל רובם רק חושבים. צריך מורה טוב, וחייב להיות לך ראש פתוח והמון רגש. שני בתולים שהתחברו וגם אם הם מזדיינים שלוש שנים בכל התנוחות רוב הסיכויים שלא יהיה להם מושג. אז עוד זיון אחד איתה, או כמה. אפילו שזה יגרום לי נזק בלתי הפיך ויחזיר לי דברים מגעילים ותחושות קשות מהעבר. גם אם זה יהרוס לי עכשיו חודשים על גבי חודשים של עבודה קשה של לשכוח ממנה. חתיכת טיפש. "כן, אני אבוא בשש אחרי העבודה" . היה כיף, אבל למה הלב שלי דופק כאילו שעשיתי משהו רע. אני שונא שהוא דופק ככה, אני שונא לחשוב על דברים מסובכים. חשבתי שזה הזמן שלי עכשיו, שתורי להשקיע בעצמי. להתפתח, ללמוד, לעבוד, ליצור, לשתות ולחייך. לחייך המון. זה משהו שלא עשיתי המון זמן והחיוך מתחיל לחזור. איך אני שוב נופל עם השקרנית הזאת שהבטחתי לעצמי שאני לא אדבר איתה יותר לעולם. איך שוב אני נופל לשם, אני כל כך חלש בקטע הזה. אני צריך לדבר עם מישהו. "שכבתי איתה". "אין לי מה להגיד לך, אתה חתיכת אידיוט, ואם אתה חוזר בוכה עוד שבועיים אל תבוא אליי". ציפיתי לתגובה הזאת. לפניי שבוע אחד החברים הכי טובים שלי, איש חכם, אמר לי שאם אני אחשוב כמה בנות יש בעולם אני אבין שאין לי מה לחשוב בכלל עלייה. היא פחות במגרגר אבק בעולם הזה והיא לא שווה אותי. ואז הוא שלח אותי למרכז תל אביב לזיין ברזילאיות חרמניות. כמה שהתעקשתי שאין ברזילאיות חרמניות במרכז תל אביב, וגם לא בדרומה, לא עזר לי. הוא פשוט לא היה מוכן לשמוע. לא הלכתי, אבל הבטחתי לו שכשאני אסע לניו יורק אני אזיין מספיק ברזילאיות בשביל שנינו. ככה שאם חושבים על זה, ויש כל כך הרבה בנות יותר יפות וחכמות ומצחיקות ולא שקרניות ובוגדות ומתוסבכות ומתאבדות, למה אני בכלל חושב עלייה. ותמיד אומרים שהקו בין אהבה לשנאה הוא דק. הפעם הראשונה ששמעתי את זה הייתה בכיתה ד', כששבועיים אחרי שהצעתי למישהי חברות ונפרדנו, ארגנתי עלייה חרם. והמורה באה אליי ואמרה לי את המשפט הזה. באותה תקופה חשבתי שהקו הזה הוא יותר קיר. בכל זאת, הייתי בן עשר. אבל היום אני מסכים עם המשפט הזה. מי שלא איכפת לך ממנו, אתה לא תפתח אליו שום רגש. גם אם הוא זבל ואפס, פשוט לא יהיה איכפת לך. אבל אם אתה מתאמץ ומקדיש למישהו מחשבה ובסופו של דבר שונא אותו, אבל באמת, יש לך מטען עצום אליו. ומי שיש לך אליו מטען כזה, אתה יכול לשנוא אותו, אבל באותה מידה גם לאהוב אותו. "תשמעי, אני חושב שזה היה טעות. אני לא יכול שתהיי בתוך החיים שלי, אני מצטער". אז אחרי הרבה כאבי ראש ולב היא יצאה מהחיים שלי. היום אני כבר לא כל כך תמיד כך שאני יכול לנסח את זה ככה. היא יצאה מהחיים שלי עד הפעם הבאה. בפעם הבאה אני אהיה מספיק חזק? אני לא יודע. אולי אני צריך למצוא לעצמי חברה. אבל הפעם מישהי חמודה באמת. מישהי שלא משקרת. ובשקר הראשון אני אעיף אותה. אני רק צריך להפסיק להידלק מבנות שאנשים אחרים אומרים לי עליהם שהן מתוסבכות ושרמוטות. ככה הקשרים הארוכים שלי מתחילים. זו תזכורת ראשונה לעצמי. ותזכורת שנייה היא לעשות ביד יותר כדי להוריד את מפלס החרמנות שלי, שלא יהיו טעויות כאלה בעתיד. זה באמת לא שווה את זה ואם אלוהים היה רוצה שנחשוב מהזין הוא היה שם לנו שם שכל, ולא זרע. משפט יפה, אני צריך באמת לרשום אותו איפשהו.