עוד חודש שלא הולך..

[Rach12312]

עוד חודש שלא הולך..

עוד 3 חודשים עוברת שנה מאז ההפלה של ההריון הראשון שעברתי וכל קבלת מחזור זה כמו סכין בלב. כל כך מתסכל שבכל התחומים בשאר החיים הכל הולך לי אבל בעניין ההריון אין מזל.
החודש עשיתי מעקב זקיקים על מנת לראות במדוייק מתי הביוץ וממש קיוותי שהחודש נקלע. הבן זוג לא ממש נלהב לעשות בדיקות זרע, זה ממש עניין מבחינתו ומצידו התגובה זה לא נורא יש את החודש הבא.
אני יודעת שאני עדיין צעירה ויש לי עוד זמן אבל בכל זאת מרגיש לי שהשעון מתקתק ושכולם מסביבי בהריון או עם ילדים קשה להתנתק מהנושא כי זו שיחת הצוהריים הקבועה בעבודה והפייסבוק מלא בתמונות של משפחות מאושרות.

אני עושה טיפול לנפש אבל עדיין לצערי היא לא מצליחה להחלים..

 

[שירהד1]

היי, קבלי קודם כל חיבוקים

אני מתנצלת מראש, אך לא זוכרת את הסיפור שלך. האם את מוכנה לספר מה היו נסיבות ההפלה?
בכל מקרה, כתבת שבעוד 3 חודשים תעבור שנה מההפלה. בחישוב פשוט- עברו 9 חודשים, כלומר- משהו כמו 7 חודשי ניסיון, נכון? (כי הרי לוקח זמן עד שמגיע המחזור הראשון, אז אפשר להתחיל לנסות באיזור החודשיים לאחר ההפלה).
7 חודשים עדיין נחשב זמן ממש ממש בסדר, ובטח כאשר מדובר על גילאים צעירים. אם אין משהו ידוע, נותנים לזה משהו כמו שנה עד להתחלת בירורים.
הממוצע לכניסה להריון הוא בערך 6 חודשים. כלומר- יש כאלו שנקלטות בחודש הראשון ויש כאלו שלוקח שנה וזה גם בסדר.
כך שאני לא ממש מבינה למה צריך לרוץ לבדיקת זרע.
לא כתבת בני כמה אתם. את יכולה לכתוב?

הנושא הרגשי הוא באמת מורכב. אני מבינה זאת היטב. ואני גם מבינה שכל קבלת מחזור זה כמו סכין בלב. האמיני לי שחוויתי זאת אין סוף פעמים. אני יודעת ומבינה. ואני גם מבינה את התסכול. וטוב שאת כותבת את התסכול ומוציאה אותו החוצה.

אני באופן אישי מאוד לא אוהבת את הפייסבוק, והאמת היא שרק לאחרונה נרשמתי, ושמתי דף עסקי שם. אין לי דף פרטי ולא אשים שם את תמונות ילדיי וגם לא של בעלי. אני לא אוהבת את המציצנות לחיים של אחרים, ולא אוהבת את הלייקים החיצוניים. אני חושבת שכל אדם צריך לתת לעצמו לייקים ולא לחכות ללייקים מגורמים חיצוניים. יש המון מזוייפות בפייסבוק. המון תמונות שנראות לך מאושרות, אשר צולמו רגע אחרי שההורים מתעצבנים על הילדים ורוצים למרוט את שיער ראשם. אף אחד לא כותב על הקשיים של החיים, אף אחד לא רוצה שידעו מה הוא באמת עובר...ולכן יש לי בעיה עם העניין הזה.
אז אם לא עושה לך טוב להיות בפייסבוק- פשוט אל תהיי שם. זה ממש לגיטימי.

הנפש שלך תחלים כאשר תזכי בהריון תקין וכאשר תזכי לאחוז ולחבק תינוק/ת בריא/ה. אני יודעת שיש פה נשים שלא אוהבות את ההתבטאות הזו שלי, וגם לא כולן פה זוכות בזה. יחד עם זאת, משום שאת צעירה כפי שכתבת, ומשום שאת עדיין לא אמא, כולי תקווה ואמונה שאכן תזכי באושר הגדול.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[Rach12312]

עונה

תודה על התגובה שירה.
ההפלה הייתה בשבוע 8 כאשר לא היה דופק. עברתי הפלה עם ציטוטק. גם להריון הזה לקח להיכנס 7 חודשים. אני יודעת שזהו זמן סביר לחלוטין אבל כששומעים על נשים שנכנסות בכזו קלות להריון זה רק מעלה את רמת התיסכול.
אני בת 28 ובעלי בן 29. שוב אני יודעת שזה נחשב לגיל מאוד צעיר מבחינת הריון.
הריצה לבדיקת זרע זה כדי להרגיע יותר את עצמי. לוודא שאנחנו לא מנסים סתם.

כולם אומרים לי לא לתלות את ההחלמה בנפש בהריון כי אחרת אלה לא חיים. אני מסכימה עם האמרה אבל במציאות זה ממש לא קורה ואין יום שאני לא חושבת על זה.

 

[שירהד1]

הבנתי, תודה על התשובות-

התשובות לך מחזקות את עמדתי. כמובן שאינני רופאה, וגם לא רופאת פריון. אני כותבת מנסיוני האישי ומהידע שצברתי במהלך השנים.

אני לא יודעת מי זה"כולם אומרים". אבל "כולם" יכולים לומר משהו שאולי עבור עצמם הם צודקים, אבל שזה לא ממש עוזר לך. ולא יעזור כלום- אחרי אובדן הריון, ברוב המקרים, אי אפשר שלא לתלות תקווה בהריון חדש ותקין. זה דווקא משהו שהוא בריא בעיניי- להסתכל קדימה, מתוך תקווה ואופטימיות. זה בריא ונורמאלי ואנושי.
כמובן שבינתיים, רצוי ומומלץ מאוד לא לעצור חלילה את החיים- להמשיך הלאה גם בתחומים אחרים, לימוד, עבודה, תחביבים וכו'. אני מקווה שאת לא עוצרת את החיים שלך מלכת, אלא ממשיכה בחיי השגרה, מתוך ציפיה לטוב.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[איןאריותכאלה]

כל חודש הוא כמו סכין בלב

תקופת הנסיונות, או 'תקופת הביניים' כפי שאני קוראת לה לפעמים - התקופה שבין אובדן הריון להריון חדש - היא תקופה קשה. התקווה, ההתנפצות שלה. תחושת חוסר השליטה. ההרגשה ש'כולם' מתקדמים ורק את תקועה במקום. תקופה שבה כל בטן מקפיצה את דהרות הלב, כל פוסט חדש בפייסבוק, כל חיוך של אמא עם ילדים שעוברת ברחוב.
ה'יש' של כל האחרות מדגיש ומעצים את ה'אין' שלך. בשכל את הרי יודעת שלא כ-ל האמהות מאושרות, אבל זה בכלל לא רלוונטי לתחושה שלך, שכרגע סובבת סביב החסר, האבל, הקושי.
אני מקווה שאת מטפלת בעצמך, שיש לך קבוצת תמיכה חזקה (בעל, אמא, אחים, חברות), ממליצה להחליף את הטיפול אם את מרגישה שהוא לא נותן לך הרבה - ואם את מרגישה שהעולם כבד עלייך והשמחה מועטה מדי - הייתי שוקלת גם טיפול תרופתי (זה מה שאני בחרתי לעשות והוא עזר לי לא לשקוע ולראות שוב את הצבעים, ליהנות מהטעמים ושלל רגעי יומיום קטנים שלפני כן חלפו על פני מתוך קהות חושים וטשטוש).
שולחת לך חיבוק גדול. מאחלת לך מכל לבי שהסטטיסטיקה - לפיה רוב הנשים זוכות להריונות תקינים - תפקוד אותך בקרוב ותהפוך אותך לאמא.

 

[Rach12312]

ממש מדוייק

את כל כך צודקת שאני בראש יודעת שלהיות הורה רוב הזמן זה כלל לא קל ומלווה המון קשיים ותיסכולים בדרך אבל בפועל אני כרגע בכלל לא רואה את זה. להיפך מעצבן אותי שאנשים מתלוננים כמה קשה להם (כמובן שהם לא יודעים את מצבי) כאשר אני רק מייחלת להגיע למצב בו אני יכולה גם לחוות הורות.

אני מטפלת בעצמי מבחינה נפשית על ידי מטפלת אבל שום דבר לא מושלם והימים של הקבלת מחזור הם הכי קשים. מבחינת הבעל יש תמיכה אבל מצד שני לו זה פחות דחוף אז התמיכה שלו כמובן היא בהתאם.

תודה על התגובה היא מאוד מחממת לי את הלב!

 

[איןאריותכאלה]

אני זוכרת את הפער הזה עם בעלי

אני מקבלת מחזור ויומיים נמצאת בדכאון עמוק, ישנה הרבה, מדברת מעט, כואבת כולי, בגוף ובנשמה. והוא: לא נורא מאמי, ננסה שוב בחודש הבא, זה רק חודש, אל תהיי כל כך עצובה. על אף היותו אדם רגיש, ועל אף אהבתו הרבה אליי, הוא לא הצליח להבין מה העניין הגדול, הרי תמיד יש את החודש הבא.... מקווה שזה המחזור האחרון שלך להמוןןן זמן.

 

[Rach12312]

בול אותו דבר

וזה כל כך מדכא שהוא לא מבין אותי כשכל מחזור זה סכין בלב.

תודה רבה על התמיכה!

 

[איןאריותכאלה]

אני לא נביאה / הנפש שלך תחלים כאשר תזכי בהריון תקין

אמן אמן אמן ושוב אמן - שכל אחת ואחת שגורלה הביא אותה לפורום שלנו, תזכה בהריון תקין ובילד בריא. אמן. מאחלת זאת מכל לבי לכל אחת ואחת. בין אם צעירה ובין אם מבוגרת, בין אם איבדה הריון אחד ובין אם איבדה כמה, בין אם יחידנית ובין אם נשואה, בין אם יש לה ילדים בבית ובין אם לא.
אבל בגלל שאני לא נביאה - ובגלל שיש נשים שלא זוכות, ויש כאלה שדרכן מתארכת - ובגלל שאני לא מאמינה שנכון לתלות את בריאות הנפש בדבר שחיצוני לנו לחלוטין - אני נזהרת באמירות הללו, ולא כורכת החלמה נפשית בהריון תקין. ואם חלילה ייקח X שנים להשיג אותו? אז מה.... אין חיי נפש טובים לאורך כל השנים הללו? אין אפשרות להחלמה? ואם.... אם לא יושג כלל? כל מי שאיבדה הריון תחיה בבועת המתנה לאושר התלוי בהריון התקין?

בגלל שאיני נביאה ואיני יודעת מה ילד יום, אני מאמינה שהחיים נחווים באופן הכי מדויק כשחיים אותם כפי שהם באמת בזמן ההווה - ולא לפי דמיונות על מה שאולי יהיה או חרטות על מה שהיה - ובתוך ההווה של מי שחוותה אובדן יש בליל של רגשות קשים שעיבוד נכון וזהיר שלהם יכול להביא מזור למרפא לנפש. אפשר ראוי וצריך להילחם על איכות חיי הנפש מהמקום בו נמצאים עכשיו - באמצעות טיפול, חברים, חוגים, טיולים, יצירה, ספורט - כל דבר, כל דבר שעוזר להרגיש טיפה יותר טוב.
ולא, המשמעות היא לא שאפשר למחוק את האובדן מתחת לטיפול או הזוגיות או הילדים הקיימים אם ישנם או כל דבר אחר. האובדן על שלל הרגשות שהוא מביא איתו נותר בנפש וחי בה לצד כל היתר. המאזן בין החלל אותו תופס האובדן ל"כל יתר" החיים משתנה לאורך הזמן ועם העבודה הנפשית.
עמדה פסיבית של המתנה להריון תקין ש'יתקן' ויעלים את החוויה הקשה של האובדן היא עמדה מחלישה, אז בעוד שאני מאחלת לכל אחת החפצה בכך הריון תקין - אני ממליצה לעשות כל מאמץ כדי לא להיגרר לעמדה פסיבית של המתנה, ולהמשיך לחיות את החיים, ככל הניתן, על הטוב שבהם.