עוד חצי שעה אני יוצאת לכנס
זוכרות שסיפרתי על התפקיד שקיבלתי? אז היום יש כנס טרם תחילת הפרוייקט. תסבירו לי משהו. בבקשה. איך זה, שאני ניסיתי בכל כוחי ומאודי להשיג את התפקיד הזה, השתדלתי והפגנתי את מיטב כישוריי, ועכשיו, כשאני צריכה לצאת - אני לא יכולה להביא את עצמי לקום, להתלבש ולהתאפר, וכל מה שאני רוצה זה לשבת ליד המיטה של הקטנטונת שלי ולהסתכל עליה חולמת חלומות... הלב שלי נשבר מעכשיו, והיום אני הולכת כולה לשעה וחצי, והקטנה תלך לפארק עם אבא שלה לטייל ולפגוש חברות. וזה לא שלא השארתי אותה בעבר בלעדיי - השארתי. לא פעם ולא פעמיים. ומעולם לא הרגשתי כמו שאני מרגישה עכשיו. איפה התודעה הפמיניסטית שלי, בה אני כל-כך מתגאה? איפה הרצון "לדבר עם מבוגרים"? מתי, מתי היקום שלי הצטמצם להיותי אמא של הקטנטונת? איפה השאיפות, הרצונות, האמביציה, השיחות האינטלקטואליות? למה הלב נצבט מהמחשבה, שאולי אני לא אהיה הראשונה, שרואה משהו שהיא עושה, אומרת? איך זה קרה לי, מכל האנשים? מתי הילדה הזאת הספיקה להתגנב עליי ככה ולשלוט בליבי?
זוכרות שסיפרתי על התפקיד שקיבלתי? אז היום יש כנס טרם תחילת הפרוייקט. תסבירו לי משהו. בבקשה. איך זה, שאני ניסיתי בכל כוחי ומאודי להשיג את התפקיד הזה, השתדלתי והפגנתי את מיטב כישוריי, ועכשיו, כשאני צריכה לצאת - אני לא יכולה להביא את עצמי לקום, להתלבש ולהתאפר, וכל מה שאני רוצה זה לשבת ליד המיטה של הקטנטונת שלי ולהסתכל עליה חולמת חלומות... הלב שלי נשבר מעכשיו, והיום אני הולכת כולה לשעה וחצי, והקטנה תלך לפארק עם אבא שלה לטייל ולפגוש חברות. וזה לא שלא השארתי אותה בעבר בלעדיי - השארתי. לא פעם ולא פעמיים. ומעולם לא הרגשתי כמו שאני מרגישה עכשיו. איפה התודעה הפמיניסטית שלי, בה אני כל-כך מתגאה? איפה הרצון "לדבר עם מבוגרים"? מתי, מתי היקום שלי הצטמצם להיותי אמא של הקטנטונת? איפה השאיפות, הרצונות, האמביציה, השיחות האינטלקטואליות? למה הלב נצבט מהמחשבה, שאולי אני לא אהיה הראשונה, שרואה משהו שהיא עושה, אומרת? איך זה קרה לי, מכל האנשים? מתי הילדה הזאת הספיקה להתגנב עליי ככה ולשלוט בליבי?
