עוד יום בחיים עבר
ידידי היקרים! דבר ראשון:אני מקווה שלא מפריע לאף אחד שפתחתי נושא חדש... בפורומים אחרים כמעט שנשכו אותי, ואני הרי אינני חסינה לכך. דבר שני:ברגעים שכאלה, הפתגם:This is the first day of the rest of your life, נשמע כ"כ מתאים... אני משתדלת לרשום כאן כמה שיותר, למען ההרגשה הטובה, והשתתפות בקהילה כה מעודדת וחמימה בפרגון והתמיכה (תודה לכולם), אך אתמול, שבקושי קמתי מהמיטה... היום בבוקר הרגשתי די טוב, אפילו הצלחתי לאכול קצת, והיה לי די נחמד. דודתי מלאת הסימפטיה והעידודים, הגיעה והודיעה לי, שאני נראית "פשוט נהדר"!. ואז ב"מלוא ההבנה", היא החלה להטיח בי, לאכול יותר, לשמור על עצמי, להתרחק מהטלויזיה-אולי בגלל הקרינה חליתי! בכל אופן, רמזתי לה באלגנטיות, שאת עצותיה ה"מלבבות", תשמור לעצמה, והצאתי לה, ללכת לטייל קצת, מחוץ לביתי, הרחק-הרחק. בכל אופן, נהגתי לפי עצותיה של אחת מכם (מצטערת,פשוט שכחתי מי זו הייתה), נרגעתי, התרחצתי, ולבשתי בגד חביב (לדעתי). הלך מהר יחסית וחזרנו הביתה. ואחר הצהריים... אחותי הקטנה בכתה, וצרחה, ואני אפילו לא הבנתי למה, וחוץ מזה, כשכבר בקושי עמדתי על הרגליים,ניסיתי לעזור לאמא שלי, ורציתי לישון,וניסיתי להרגיע אותה, בזמן שאמא שלי, המסכנה, התרוצצה לה, בין הכנת אוכל בשבילה, לבין אלוהים-יודע-מה! ומצד אחד, הרגשתי כ"כ אנוכית, שחושבת עליה רעות, בעוד שכל מה שהיא רוצה, זו תשומת לב מאמה, שלא הייתה איתה כמעט כל היום... לישון לא יכולתי, וכמו כן לעשות משהו חוץ מקצת לצפות בטלויזיה-גם לא יכולתי, ואחותי, בקושי נרגעה, וכשזה כבר קרה, זה היה בזכות אח שלי, שחזר, ועשה לי ולאמי טובה, והרגיע אותה. הרגשתי די רע, נפשית ופיזית כאחד, והיום, זה לא בדיוק היה היום המשמח ביותר בחיים שלי, אבל הרגשתי קצת השתפרה, אחותי עוד קצת נדנדה, שיחקתי איתה קצת בזמן שאמא שלי הייתה בעבודה-מתיש, אבל חביב. ומה עושים עם ילדה קטנה, שאי אפשר להסביר לה, שלאחותה הגדולה יש "סרטן", ובגלל זה אי אפשר להקדיש לה כ"כ הרבה תשומת לב?! ואיך מפסיקים את זרם השאלות, של למה המראה הזה, ולאן הולכים עכשיו?! השתדלתי לכתוב בציניות המינימלית שנשארה לי,באמצע הלילה!
ידידי היקרים! דבר ראשון:אני מקווה שלא מפריע לאף אחד שפתחתי נושא חדש... בפורומים אחרים כמעט שנשכו אותי, ואני הרי אינני חסינה לכך. דבר שני:ברגעים שכאלה, הפתגם:This is the first day of the rest of your life, נשמע כ"כ מתאים... אני משתדלת לרשום כאן כמה שיותר, למען ההרגשה הטובה, והשתתפות בקהילה כה מעודדת וחמימה בפרגון והתמיכה (תודה לכולם), אך אתמול, שבקושי קמתי מהמיטה... היום בבוקר הרגשתי די טוב, אפילו הצלחתי לאכול קצת, והיה לי די נחמד. דודתי מלאת הסימפטיה והעידודים, הגיעה והודיעה לי, שאני נראית "פשוט נהדר"!. ואז ב"מלוא ההבנה", היא החלה להטיח בי, לאכול יותר, לשמור על עצמי, להתרחק מהטלויזיה-אולי בגלל הקרינה חליתי! בכל אופן, רמזתי לה באלגנטיות, שאת עצותיה ה"מלבבות", תשמור לעצמה, והצאתי לה, ללכת לטייל קצת, מחוץ לביתי, הרחק-הרחק. בכל אופן, נהגתי לפי עצותיה של אחת מכם (מצטערת,פשוט שכחתי מי זו הייתה), נרגעתי, התרחצתי, ולבשתי בגד חביב (לדעתי). הלך מהר יחסית וחזרנו הביתה. ואחר הצהריים... אחותי הקטנה בכתה, וצרחה, ואני אפילו לא הבנתי למה, וחוץ מזה, כשכבר בקושי עמדתי על הרגליים,ניסיתי לעזור לאמא שלי, ורציתי לישון,וניסיתי להרגיע אותה, בזמן שאמא שלי, המסכנה, התרוצצה לה, בין הכנת אוכל בשבילה, לבין אלוהים-יודע-מה! ומצד אחד, הרגשתי כ"כ אנוכית, שחושבת עליה רעות, בעוד שכל מה שהיא רוצה, זו תשומת לב מאמה, שלא הייתה איתה כמעט כל היום... לישון לא יכולתי, וכמו כן לעשות משהו חוץ מקצת לצפות בטלויזיה-גם לא יכולתי, ואחותי, בקושי נרגעה, וכשזה כבר קרה, זה היה בזכות אח שלי, שחזר, ועשה לי ולאמי טובה, והרגיע אותה. הרגשתי די רע, נפשית ופיזית כאחד, והיום, זה לא בדיוק היה היום המשמח ביותר בחיים שלי, אבל הרגשתי קצת השתפרה, אחותי עוד קצת נדנדה, שיחקתי איתה קצת בזמן שאמא שלי הייתה בעבודה-מתיש, אבל חביב. ומה עושים עם ילדה קטנה, שאי אפשר להסביר לה, שלאחותה הגדולה יש "סרטן", ובגלל זה אי אפשר להקדיש לה כ"כ הרבה תשומת לב?! ואיך מפסיקים את זרם השאלות, של למה המראה הזה, ולאן הולכים עכשיו?! השתדלתי לכתוב בציניות המינימלית שנשארה לי,באמצע הלילה!
